אל הפקעון התוודעתי בטעות. חיפשתי באובססיביות את האסתום, וכשמצאתי סוכך לבן עדין עם פקעות טעימות בבסיסו, התנפלתי עליו בחמדה. לכל מכריי רווח שהנה מצאנו את האסתום, אבל מסירותן של שתי בוטנאיות - שיר ורד והגר לשנר, עזרה לי להגיע אל האמת. ההבדל ניכר בצורת הפרי - אלו ואלו מגדלים זוג זרעים, רק שאצל הפקעון הם מוארכים ואצל האסתום הם עגלגלים - עדות סמלית לסדרה של הבדלים גנטיים נוספים.

שמו העברי הקודם של הפקעון הוא כרוויה, כשמו של התבלין האהוב עלינו הקימל. הפקעון הוא קרוב משפחה של הקימל, ואכן הזרעים המוארכים מחזקים את הדמיון. השם כרוויה הוא כנראה עתיק, שכן את מה שאני למדתי היום תושבי הארץ הקדמונים כבר שכחו. בעבר ייתכן אפילו שלא הסתפקו בליקוט אלא כנראה גידלו את הכרוויה בגינות, אם לזרעים ואם לשורשים. הזרעים שימשו כתבלין: "הייתה שדהו זרועה קרבס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן" (כלאים ב, ה). חוקרי צמחי המשנה סבורים כי השם קרבס המשנאי היה מכוון לצמח הכרוויה. בתלמוד מזכירים את הכרוויה כצמח המרפא מחלות לב ומחלות כלי הנשימה: "איסתומכא דליבא מאי אסותא? מייתא כמונא כרוייא" (עבודה זרה כ"ט, ע"א.(

כיוון שכבר היו הפקעות בידי, טעמתי ונהניתי, ובסופו של דבר למדתי שגם הפקעון הנאה טוב למאכל ולא רק האסתום, ובכלל מינים נוספים בני משפחת הסוככיים (Umbelliferae) הם בעלי פקעות אוגרות מזון. ולמה להתפלא? הרי אנחנו מכירים היטב את שורשי הפטרוזיליה והסלרי הנפלאים, שהם בני המשפחה ובעלי שורשים אוגרים. נראה שזו תכונה משפחתית. ואם אתם אובדים רעבים ביער, בחורש או בשולי השדות, נסו לעקור כמה צמחים של סוככיים, ואולי כך תשביעו את רעבונכם. בספרד גדלים מינים אחרים של פקעון וכולם נאכלים, בעיקר הפקעות – טריות או מבושלות.

לא תמו תלאותיי לאותו יום. הגענו לצמח בצהריים בסוף עונת הפריחה. הפרחים הקטנים והלבנים נעו ברוח והיה קשה מאוד לצלם אותם, גם את הפרחים מקרוב וגם את מראה הצמח כולו, שהענפים שלו דקים ונבלעים ברקע. פעם אחר פעם סירבה העדשה ללכוד אותם, עד שעברתי למיקוד ידני. 

אני הגעתי אל הפקעון לקראת סוף העונה, כשכבר החל לפרוח והפקעיות חלקן התחילו להתקשות, ועל כן בישלתי אותן למחית. הפקעות טעימות גם ללא בישול, והטעם נמצא באמצע הדרך בין תפוח אדמה לגזר - לא מתוק כמו הגזר התרבותי, אבל הניחוח דומה (משפחה או לא משפחה?). הזרעים משמשים כתבלין, הוא הקימל שמתבלים בו בעיקר מאפים. זקנים כמוני זוכרים את לחם הקימל שהיה מתובל בזרעים ומשקלו היה רק שלושת רבעי הקילוגרם, בניגוד ללחם האחיד.