פרקן עשבוני הוא צמח ביצה נפוץ מאוד במדינות אירופה העשירות במלחות לחות, והוא נדיר יותר אצלנו. פירוש השם הלטיני (Salicornia) הוא צמח המלח; בעברית קיבל את השם פרקן בשל מבנה הפרקים. גבעול עשוי פרקים פרקים נפוץ מאוד במשפחת הסלקיים (Chenopodiaceae), שהרבה מינים העמידים ליובש ולמליחות, כמו הפרקן, נמנים עימה. מין נוסף של פרקן שהיום קוראים לו בן מלח שיחני (Arthrocnemum fruticosum) נאכל גם הוא, מוחמץ או בסלט. השם העממי של הפרקן באירופה הוא Glasswort. נראה שאפר של פרקן שימש כמרכיב בתהליך הכנת הזכוכית בתקופת הפרעונים במצרים. לפחות זו עדות שמצאתי מצוטטת מפי חוקר בריטי בן ימינו שמנסה להתחקות אחר מה שהיה פעם, ויש לי חיבה אליו.

הפרקן העשבוני ירוק כל השנה, בתנאי שיש לו מים מלוחים לשתות. העלים קטנים ומנוונים, ותפקידי ההטמעה מבוצעים בעיקר על ידי הגבעול שהוא חסכני יותר. בתנאים של מחסור, ועם העלייה במליחות וההזדקנות של הצמח, הוא משתזף ומקבל גוון אדום. הפריחה לקראת סוף העונה, בקיץ, אינה מרשימה כלל, שכן ההאבקה נעשית בעיקרה על ידי הרוח. הזרעים זעירים ונישאים על פני המים.

הפרקן משתייך לקבוצה אקולוגית של צמחים שנקראים הלופיטים (halophyte) – אוהבי מלח, ואם יש צמחים שאיך שהוא מצליחים לגדול כשרמת המליחות עולה, הפרקן אפילו מבכר מים מלוחים על פני מים תפלים. הוא גדל בישראל בבתי גידול מלוחים ולחים, כגון במלחה של עתלית ובמלחות שבסביבות ים המלח. עם הפגיעה בבתי גידול עשירים במים (גם אם מלוחים) גם הוא נפגע.

בארץ, למיטב ידיעתי לא התפתחה תרבות מסורתית של אכילת צמחי פרקן, אבל במסגרת החיפושים אחרי גידולים חקלאיים שאפשר יהיה להזין אותם במים מלוחים או מליחים, הגיעו לפרקן. עשו סלקציה ומצאו זנים טעימים ועתירי יבול, וכיום התחילו בגידול מסחרי של פרקן באזור רמת הנגב. שותפים לפיתוח הם חוקרי המכון למחקר ולפיתוח רמת נגב ומדריכי שירות ההדרכה והמקצוע (שה"מ) במשרד החקלאות בשיתוף אוניברסיטת בן-גוריון.

הפרקן נאכל לאחר בישול קל או מוחמץ. הומלץ לי לבשל אותו טרם ההחמצה, אך כיוון שזכיתי ומצאתי ענפים צעירים שטעמם נעם לי גם ללא שימור, ויתרתי על הבישול. מתכון נוסף הוא להרתיח אותו קלות במים במשך שמונה עד עשר דקות, לא יותר – כדי לא לאבד את הארומה. המהדרין יעבירו את גבעולי הפרקן למים קרים כדי לשמור על הגוון הירוק שלהם; פשוטי העם יעבירו ישירות מהסיר לצלחת. מגישים עם קוביית חמאה או מעט שמן זית. באזור הים האגאי הוא מוגש במסעדות דגים, לרוב קר עם לימון ושמן, אחרי בישול קל ובתוספת פירות ים.