מה לא אמרו עליו, על הצבר? שהוא כמו תושבי הארץ הישראלים, קוצני ודוקר מבחוץ ורך ומתוק מבפנים. מכתירים אותו בשם הצמח הלאומי, אף שמולדתו של הצבר היא בכלל מקסיקו וגם שם הוא נחשב לצמח הלאומי. מוצאו של הצבר הוא מאמריקה המרכזית, ומשם נפוץ על ידי בני האדם לכל היבשות. מה שבעבר היה גידול חקלאי, פרץ את גבולות השדות והיום הוא גדל בר וביוזמתו, במקומות רבים. קסמו בקוצים הגדולים והמאיימים שהם למעשה עלים ויושבים על הגבעולים. כן, מה שעגול ונראה כמו עלים הוא הגבעולים (אל תנסו להבין את הבוטנאים, יש להם את ההיגיון שלהם). אין לגבעולים ברירה אלא להיות ירוקים ולעשות פוטוסינתזה, כי העלים כהים ודוקרים. וישנם גם הקוצים הקטנים, בכל פינות הפרי, שאף פעם אי אפשר להתחמק מהם לגמרי אבל הם חלק מהנוף ומהחושניות של הצבר.

משפחת הצבריים (Cactaceae) היא משפחה גדולה עם הרבה מינים של עצים, שיחים ומטפסים, יש האומרים 1,500 ויש האומרים 2,000. לא כל מי שנקרא קקטוס הוא אכן צבר. השם משמש בהשאלה להרבה מינים של צמחים בשרניים. בתוך הגבעולים מצויה רקמה בשרנית. בעונת הגשמים הצמח אוגר בתוך הגבעולים מים וחומרי תשמורת (עמילנים), ומשתמש בהם בעונת היובש. הצברים מאריכים ימים. בשנות בצורת הם ניזונים מהמים שאגרו קודם לכן, ואינם קמלים. ענף שמנותק מהצמח שורד זמן רב (שנים רבות, אפילו עשר שנים) ומתחדש במהירות כשהוא מגיע למקום חדש שבו אפשר למצוא קצת מים. גם בנופי הארץ, ביישובים שחרבו ובניינים שנהרסו, עדיין מוצאים את שרידי הצברים שגדלו בשולי החצרות.

הצבר הוא צמח מדברי חסכן שמגן על כל טיפת מים בקוטיקולה העבה שלו, אבל עבור הילדים שלו הוא עושה הכול: גם חתונה מפוארת - הפרחים יפהפיים, וגם נדוניה - הפירות מתוקים וטעימים. אגב, זו תופעה ידועה אצל צמחי מדבר וצמחים של בתי גידול קיצוניים. כיוון שיש מעט פרטים בשטח והם מרוחקים זה מזה, חשוב להבטיח את הצלחת ההאבקה, והאמצעי הוא פרחים גדולים ויפים ובהמשך השקעה רבה בפרי, כדי לגרום ליצורים גדולים להתאמץ ולאכול אותם בתקווה שגם יפיצו את הזרעים.

לאחרונה מגיע לחנויות זן דל קוצים, "צבר ללא קוצים" שנקרא עופר. מגדלים אותו באופן מסחרי במטעים בדרום הארץ. מגדלים אצלנו גם צבר אדום, המשמש בעיקר בגינות נוי. פריו אדום כהה, והוא מצוין למאכל וגם להכנת ריבות ושאר מתוקים.

בתקופת הפלמ"ח, וקצת אחר כך, סמל ההקרבה החברי היה לשכב על משוכות הצבר כדי שהחברים יוכלו לעבור מלמעלה בלי להידקר. נדמה לי שהיום לחיילים יש פתרונות עדינים יותר לעבור גדרות, אבל הביטוי "לשכב על הגדר" עדיין חי. להלן מתכון להכנת ארטיקים מצבר, וגם הוראות איך לקטוף סברס בלי להידקר (הרבה) מהקוצים. מפירות הצבר גם מכינים ריבות, אך קצרה היריעה מלפרט את המתכון. להלן תמונה אחת ששווה אלף מילים.

האיש עם השפם הוא חלק מהסיפור. שמו אשר אושרי, והוא חקלאי מכפר יהושע שמגדל עשבי נוי לפרנסתו. האיש, שהיה תלמידו של נגה הראובני, שופע אגדות וסיפורים, והוא מומחה לצמחים שניתן לאכול אותם ולהישרדות בתנאי שדה. שנים רבות העביר קורסים בנושא לחיילי צה"ל. כאן הוא מדגים לנו איך מכינים ארטיק מעלי צבר.

איך קוטפים סברס מבלי להידקר?

איסוף סברס כמוהו כטקס חניכה: צריך חבורה, צריך תכנון, צריך תושייה, וגם לפעמים סודות. בסיור מוקדם רואים שהסברס מבשילים (כתומים מבפנים, ירוקים-צהבהבים או כתומים מבחוץ), ומחליטים להכין מכשיר לקטיפת סברס ולבוא שוב למחרת.

מכינים מכשיר לקטיפת סברס: מקל (אפשר מקל של מטאטא) וקופסת שימורים ריקה. מצמידים את הקופסה למקל בחלקו העליון, כשהקופסה מאונכת (בערך) לקצה המקל. אפשר להיעזר בחוטי ברזל ובמסמרים. בשוק של עכו העתיקה ובכפרים ערביים, עם קצת מזל אפשר למצוא מתקנים מוכנים במחיר סמלי.

יוצאים לשטח בשעת בוקר מוקדמת, אז יש לחות באוויר והרוח כמעט לא נושבת ועל כן יש פחות קוצים, אם כי שמעתי גם על איסופים שנעשו בשעות אחרות. בעזרת המכשיר שלנו קוטפים את הפירות אחד אחד ומניחים בדלי (פח ישן של צבע, גם טוב).

לאחר הקטיף נעשות פעולות להרחקת הקוצים מהפרי. מגלגלים את הפירות בחול, רצוי בעזרת מטאטא ישן. אם אפשר, אז גם שוטפים אותם במים. הם מוכנים לקילוף.

מלאכת הקילוף של הצבר אינה פשוטה, ונדרש צוות של שני אנשים לפחות: אחד חותך ואחד אוסף, אחד על הקליפה ואחד על הפרי. אחד מניח את הפרי על משטח חיתוך, מוריד בסכין את שני הקצוות העגולים, חורץ חתך דק בקליפה לאורך הפרי, ופותח את הקליפה לרווחה, ואז חברו מוציא את הפרי ומניח אותו בכלי מוכן לאכילה. וכן, כדאי שמישהו יביא פינצטה.

עונות איסוף:: אפריל עד אוגוסט.