הצנון בצורותיו השונות מככב על שולחנות האוכל של המזרח התיכון עוד טרם היו בו שולחנות, כאשר נהגו לאכול על רצפת המערה או על סלע מתחת לעץ הגדול שעל ההר. הצנון היה שכיח מאוד במצרים העתיקה, ביוון וברומא, ואף שימש למטרות פולחן. בארץ ישראל הוא ידוע מתקופת המשנה. מזרעיו הפיקו שמן למאור. החריפות שלו נעימה לנו, אבל כשאומרים על מישהו שהוא צנון - זו לא מחמאה.

הצנון המצוי שייך למשפחה המכובדת ועתירת הצמחים החריפים - משפחת המצליבים (Brassicaceae). רבים מבני המשפחה מכילים חומרים המזכירים בטעמם את הצנון. החומרים האלו נמצאים בגבעולים, בעלים ובעיקר בשורשים. האבולוציה השאירה אותם שם כדי למנוע, או לפחות להקטין, את הסיכוי שייאכלו על ידי בעלי חיים. זה לא תמיד עוזר. הזחלים של לבנין הכרוב, למשל, הם חובבי מצליבים ידועים. חומרי החריפות מקנים לצנון סגולות מרפא. ממליצים על עלי צנון לסובלים מאסתמה ומבעיות נשימה אחרות. הצנון מכיל רפנין (Raphanin), שהוא חומר אנטיביוטי פעיל נגד חיידקים ונגד פטריות.

הצנון המצוי הוא צמח נפוץ מאוד גם בשולי שדות, ולא רק בארץ. היוונים הביאו את הצנון לאירופה, וגם הגישו אותו כמנחה לאפולו. זה כמובן לא הדיווח הראשון על שימוש בצנון, כי כבר לפרעונים היה זן מתורבת של צנון, שלדעת רבים פותח ממין הבר הרווח במזרח התיכון. כיום הצנון המצוי נפוץ בכל העולם. באוסטרליה הוא נחשב למכת מדינה, ושם נוקטים טקטיקה של הדברה ביולוגית כדי לווסת אותו ולהקטין את התחרות בין מיני הבר למינים שמגדלים שם בחקלאות.

השם הלטיני Raphanus raphanistrum מקורו ביוונית ופירושו צץ במהירות. השם העברי ניתן לו בשל תחושת הצינה שמקנה החריפות שלו. קל לגדל אותו בגינות, כי הוא נובט בקלות ומצמיח ירק טעים במהירות יחסית. מי שלא התנסה, מוזמן לזרוע. אף על פי שהצנון המצוי הוא צמח חד-שנתי, הוא יכול להגיע עד לגובה של מטר אחד. במשך עונת הגידול הגבעולים נעשים חלולים, ולאחר מכן קשים וסיביים. כמה מיני צנון גדלים בר בארצנו, והנפוץ מכולם הוא הצנון המצוי. המין ניכר בפרחיו שצבעם לבן-קרם, לעיתים נוטה לצהבהב. על עלי הכותרת מצוירים קורים דקים כהים, המזכירים במשהו כנף של פרפר.

במקרה של הצנון ניתן לומר שכל חלקי הצמח נאכלים. השורשים, בעיקר במינים התרבותיים, אוגרים מזון. לזני הבר מגוון צורות, לרוב העלים גדולים ומפורצים. ניכרת שונות גם במידת השעירות, יש שעירים יותר ויש שעירים פחות. גם פרחי הצנון נאכלים, בסלט או כתבלין שמוסיפים לתבשיל, וגם הפרי של הצנון נאכל. הפרי נקרא קציץ, כמו שאר הפירות של משפחת המצליבים המתאפיינים בקרום דק המחלק את הפרי לשניים. הזרעים היבשים נאספים, ויחד עם מינים נוספים יוצרים את התבלין שנקרא חרדל. יש דיווח משנת 1826 כי בדורהםDurham) ) שבאנגליה נמכרו זרעי צנון כ"חרדל דורהם".

את המתכון המובא כאן תרם לי רוכל בשוק בעכו, שמכר יחד עם העגבניות גם אלומות של צמחי בר. אפשר כמובן להוסיף אותו לתבשילים רבים, אבל אני אהבתי את הפשטות ואת קלות ההכנה: וחשבתי שלצמח ששמו צנון, מתאים מתכון של מרק צונן.