צתרה ורודה היא צמח תבלין, ורוד פרחים, ממשפחת השפתניים (Labiatae). משפחת השפתניים היא עתירת מינים ארומתיים, והצתרה משתלבת מצוין. למשפחה ייצוג נכבד בצמחי ישראל והמזרח התיכון, ולא בכדי. לחץ הרעייה החזק כאן קידם את המינים הריחניים המכילים שמנים אתריים בעלים. שם המשפחה שפתניים (Labiatae) מתאר את צורתו של הפרח: פרח לא נכון (שהסימטריה שלו אינה רדיאלית), ובעל שתי שפתיים, עליונה ותחתונה. לרוב המאביקים נוחתים על השפה התחתונה ואיברי המין של הפרח חבויים בעליונה. אצל כמה מינים השפה העליונה קצרה מאוד, אבל לא אצל הצתרה שמתהדרת בזוג שפתיים ורודות.

צתרה ורודה נפוצה למדיי. אצלנו היא גדלה בהרי ירושלים, בגליל, בכרמל, בהרי יהודה ובשומרון. הצתרה מלווה את החורש הים תיכוני. המין אופייני לבתי גידול סלעיים, ויש לה העדפה מסוימת לתצורות קירטוניות של גיר רך.

בישראל גדל מין אחד, אך בטורקיה גדלים 15 מינים של צתרה, מתוכם חמישה מינים אנדמיים לטורקיה, מה שמראה שכנראה שם גרעין ההתפתחות של הסוג צתרה. לחץ הרעייה על הצמחים בטורקיה לא פחות חזק מאשר אצלנו. ואכן, מלבד בצמחי הריח ידועה טורקיה בריבוי של מיני צמחי הרעל שגדלים בה. חלק מהמינים אפשר למצוא בשדות חקלאיים. במושב פרזון למשל ראינו שדות נרחבים של צמחי תבלין, כולל צתרה שאותה גם מייצאים. כ-1,000 טונות של צמחי צתרה נאספים ונמכרים בטורקיה לבדה בכל שנה. בישראל הצתרה נדירה יותר ומקובלת פחות, ועל כן עדיין לא הוכרזה כצמח מוגן כמו מיני זעתר אחרים אצלנו שכמעט נכחדו.

המגע בעלי הצתרה צועק "תבלין". העלים ריחניים מאוד ונמכרים בשווקים כאחד ממיני הזעתר. מבחינת עקרות הבית, הם במקום השלישי המכובד; הם פחות רכים מעלי האזוב, אך ריחם עז יותר מריח האזוב או הקורנית.

יש עדויות רבות על שימוש בצתרה למרפא, ואף על פי שלעיתים קרובות לעדויות האלו אין בסיס מדעי, במקרה שלה העדויות האלו מגובות במחקרים מודרניים שאכן זיהו בשמנים האתריים של הצתרה חומרים אנטי-בקטריאלים. סדרת עבודות של חוקרים טורקים, אלא מה? השמן האתרי של הצתרה מרוכז בבלוטות מיוחדות המצויות על העלים. בהסתכלות מיקרוסקופית אפשר לראות את מבנה התאים שלהם, למעשה בשני מבנים: בשערות 12 תאים ובבלוטה 17 תאים.

אני מציגה כאן מתכון עם דגים, אולם הצתרה נפלאה בפיצות, בבשר, ובקישואים ממולאים. כמו כן משתמשים בצתרה להכנת תה ולתיבול שימורי זיתים.