שני מינים של קזוח גדלים במדבר, לעיתים זה על יד זה - קזוח תלת-קרני (Pituranthos triradiatus) וקזוח עקום (Pituranthos Tortuosus). שניהם שיחים שדופים, רב-שנתיים, ממשפחת הסוככיים (Umbelliferae). כיוון שאין הרבה מינים המשתייכים למשפחת הסוככיים בבתי הגידול המדברי, הרי שיחד עם הריח האופייני לא נתקשה לזהות את הקזוח. בין המינים קשה יותר להבדיל, שניהם טובים בסיר, אבל לקזוח התלת-קרני שהוא נפוץ יותר יש ענפים עבים יותר. הקזוח העקום ניכר בענפים דקים יותר הגדלים בזיגזג, ויש זוויות בין מפרקי הגבעול. השם העברי מקורו בשפה הערבית. הקזוח היה אחד הצמחים השימושיים בקרב אנשי המדבר. הם השתמשו בו כתבלין וגם הכינו ממנו מטאטאים כנגד אבק המדבר.

הקזוח מצטרף לקבוצה גדולה של צמחים רותמיים, שממעטים להצמיח עלים. עלים הם מותרות שרוב הצמחים אינם יכולים להרשות לעצמם באקלים המדברי. העלים של הקזוח מופיעים בתחילת עונת הגידול ונושרים מייד. בכך הם מצטרפים למינים מדבריים חסכניים כמו הרותם, שזכה להיקרא על שם התופעה. היעלמות העלים מחייבת את הגבעולים, ואכן הגבעולים של הקזוח הם ירוקים ונושאים בעול העבודה הקשה של תהליך ההטמעה. הקמצנות בעלים משתלמת, והצמח פעיל כמעט כל השנה.

הקזוח (שני המינים בשונות קטנה) מכיל חומרי ריח אופייניים, כמו עוד מינים מהסוככיים שכולנו מכירים, הסלרי והפטרוזיליה. כמות החומרים הולכת ומתעצמת עם התבגרות הצמח, ועל כן יורדת בהתאמה מידת האכילה שלו על ידי בעלי חיים. על פי מחקר שניהל אשכנזי בשיתוף עם מדענים נוספים, הסתבר שאפילו שפני סלע, שנחשבים לעמידים יחסית לרעלים בצמחים, סובלים ממחלות קשות לאחר שהם אוכלים צמחי קזוח. הם יודעים זאת, ועל כן אינם נוגעים בטבע בצמחי קזוח (אשכנזי וחובריו הערימו עליהם לצורך המחקר). העובדה שבעלי חיים אינם אוכלים ממנו פועלת לטובתנו, וקל מאוד למצוא בנגב שיחי קזוח. אין לנו צורך בכמות גדולה, כי גם אנחנו לא נאכל אותו כמנה עיקרית אלא כתבלין.

המתכון הקלאסי של קזוח הוא במרק. אני זוכרת סיר משובח מאחד מסיוריי בסיני של אחרי שנת 1967. עבר מאז מספיק זמן כדי שאנסה שוב, ואכן ניסיתי ויש המלצה. הדימוי של המרק הוא סיר גדול שמתבשל בתום יום טיול, אבל אפשר גם בבית.