קידה שעירה היא אחד הצמחים החשובים בנוף שלנו. שילבתי אותה כאן יותר בשל חשיבותה בבית הגידול מאשר טיב טעמה. בקידה שעירה רואים מייד את הפרח האופייני למשפחת הפרפרניים: (Papilionaceae) סירה, שני משוטים ומפרש. מקור השם קידה הוא מהשורש יקד, בשל עוצמת הפריחה הצהובה המשולה לאש. ושמעתי שגם מהשורש קדד, שכן עלי הגביע נבקעים לשניים ומקודדים עם הפתיחה של הפרח. השעירות על שום השערות שעל הפרי, וכבר שמעתי שוביניסטים שקוראים לצמח "פקידה שעירה". מעניין יותר השם של הקידה בערבית - קנדיל - מזכיר לכם משהו? המילה קנדל (candel), נר באנגלית, מקורה בשפה הערבית. הקנדיל בפריחה הצהובה שלו מזכיר אור של נר.

הקידה השעירה מתאימה למקצב החיים הים תיכוני, ועל כן היא עומדת בשלכת בעונת הקיץ. בחורף היא מצמיחה עלים תלתניים, משולשי עלעלים, ובקיץ היא משירה אותם. מעניין השילוב שלה בחורש הים תיכוני, כאשר לא אחת מוצאים אותה גדלה עלי יד אלה ארץ ישראלית שעומדת בשלכת חורף. בקיץ הקידה ממשיכה ומבצעת פוטוסינתזה באמצעות הגבעולים הירוקים בהירים שלה.

הקידה השעירה היא צמח עמיד מאוד. היא גדלה על פני כל סוגי המסלע והקרקעות ופולשת גם לאזורים מופרעים, כאלה שעברו כריתה או שריפה. הקידה השעירה עמידה לפגעי האש, היא מתחדשת מהר וגם שיעור הנביטה שלה גבוה אחרי שריפות. זוהי עוד עדות להתאמה הטובה שלה לתנאי הגידול בחורש הים תיכוני שבו מרובות השריפות, אם כתוצאה מהזנחה או ממריבות פוליטיות.

הבוטנאים העוסקים בצומח (vegetation) נוהגים לחלק אותו לפי קומות: עשבוניים, בתות, גריגות, חורשים ויערות. יש הטוענים שהגריגות של ישראל אינן מובהקות, הן צורת צומח שניצני ההתחדשות שלה הם בגובה של מטר וחצי. ובכן, אם יש גריגה בישראל הרי שהצמח המאפיין אותה ביותר, הצמח השליט שלה, הוא הקידה השעירה.

הזכרתי את פרחי הקידה שהם צהובים ומפיצים ריח מתוק, ועל כן הפרחים משמשים להכנת ריבות. כיוון שמצאתי במקורות וגם ניסיתי, אני מביאה כאן את המתכון. כבסיס להשוואה, הריבה מפרחי כליל החורש מצאה חן בעיניי עוד יותר. אולי הפרחים שלי היו מבוגרים מדיי. המלאכה לאסוף את הפרחים קצת מייגעת, על כן המעטתי בכמות ובחרתי להכין את הריבה במיקרוגל.