קרקפות סגלגלות של קיפודן הן מהמאפיינים של הקיץ, כמעט כמו פרחי החרדל הצהובים בחורף. מוצאים אותן בכל מקום: בשולי שדות, בשולי משעולים ובשולי החיים.

הקיפודן הוא עוד אחד מהקוצים החביבים של משפחת המורכבים (Compositae). המבנה שלו מורכב שבמורכבים, שכן התפרחת, יחידת ההאבקה הכדורית, היא למעשה צבר של קרקפיות (קרקפות קטנות). הקרקפיות יושבות יחד על מצעית משותפת. לכל קרקפית פרח אחד בלבד, ומעטפת משלה. המעטפת עשויה זיפים קוצניים ודוקרניים מעט, שצבעם נוטה לכחול. אצל חלק מהמינים של הקיפודן אחד הזיפים הוא ארוך מאוד ובולט מפני הכדור של הקיפודן.

בסוג קיפודן כ-120 מינים הסובבים את ארצות הים התיכון. מוצא הסוג הוא ים תיכוני, ומכאן נדד הלאה. שישה מינים גדלים בישראל, חלקם נפוצים מאוד וחלקם נדירים. קצת קשה להגדיר ולהבדיל בין המינים, אבל קל מאוד לזהות את הסוג בשל צורת הכדור של התפרחת. נזכיר את שלושת המינים הנפוצים: קיפודן מצוי (Echinops adenocaulos), קיפודן גיירו (Echinops gaillardotii) וקיפודן בלנש (Echinops polyceras), שניכר בקוצים הבולטים מתוך הקרקפת שלו. מינים רבים פורחים בסגול, ואחרים נשארים בגבולות של הירוק-לבן. רבים מהמינים של ישראל הם ייחודיים והוגדרו לראשונה על ידי בואסיה (Boissier).

אוסף כזה של פרחים הוא חגיגה לא רק לאנשים אלא גם למאביקים, כמעט תמיד מוצאים על התפרחת של הקיפודן ערב רב של חיפושיות ודבורים. עבור הרבה מינים של חיפושיות פרחים התפרחת מהווה ערש אהבה - בעוד הנקבה מטיילת על כל התפרחת ואוכלת מהאבקה של הפרחים, היא נושאת על גבה את הזכר שעה ארוכה. הקיפודן הוא צמח שמשאיר את חותמו בטבע אבל גם בתרבות. כמה מינים אהודים על הגננים, גם בזכות הצבעוניות, העונתיות והגובה של הצמח. זנים שפותחו מאוכלוסיית הבר שלנו משמשים לנוי כמרכיבים בסידורי פרחים, ולמטרה הזאת מגדלים אותם כמה חקלאים.

הקיפודן הוא צמח רב-שנתי. בראשית החורף, ועם הגשמים הראשונים, מופיעות שושנות העלים, צפופות וקוצניות. לקראת סוף החורף מופיעות התפרחות שממשיכות ופורחות ומקשטות את הימים היבשים של סוף הקיץ. בסוף העונה כל הצמח מתייבש ונדמה שקמל וסיים את מחזור חייו, אולם לא כן הוא, ניצני הגדילה ממתינים בסבלנות לרגע המתאים, בסמוך לפני הקרקע, אז יפרצו החוצה ויעלו על פני האדמה כשהם משתמשים במערכת השורשים ובמקום שתפסו בשנה שעברה. צמחים שזו אסטרטגיית החיים שלהם נקראים המיקריפטופיטים (hemicryptophyte), שפירושו צמחים חצי חבויים באדמה. הניצנים שלהם אינם מעמיקים כמו אלו של הגיאופיטים אלא נמצאים בסמוך לפני השטח.

בספרות מצאתי עדויות שעלים צעירים של קיפודן נאכלים, וגם המצעית. המשימה להתמודד עם המצעית נראתה לי דוקרת מאוד, ועל כן החלטתי לפנות לעלים. מצוידת בכפפות ובמזמרה התחלתי בקטיף, רק כדי לגלות שהעלים מאוד מאוד קוצניים ואין כמעט מה לאכול בהם. ברגע האמת טעמתי את הגבעולים, מתוך תקווה כמוסה לגלות שהם מרים ולהיפטר מכל הקוצים הדוקרים, אבל הם התגלו כטעימים מאוד. ידידיי הקפריסאים נוהגים לקלף ולאכול אותם בשטח. על כן זמרתי מעליהם את רוב העלים, וזה אחד המתכונים הטעימים שהכנתי.