קנה סוכר (Sugar Cane) שבילדותנו קראנו לו קאינס, בשם חיבה, הוא צמח עשבוני לרוב בעל קנה מוקשה, רב-שנתי ומשתייך למשפחת הדגניים (Poaceae). הוא נחשב לצמח עשבוני, אבל יש לו גבעול מוקשה המחולק לפרקים וגובהו מגיע לעיתים ליותר מחמישה מ'. זהו סוג טרופי שמונה כמעט 40 מינים, אף על פי שעל חלקם חלוקים המדענים, ועל כן במקומות שונים יש מספרים שונים של מינים בסוג. המין החשוב ביותר בסוג הוא כמובן קנה הסוכר, צמח שהביא את צבירת הסוכר בגבעול לכדי אומנות.

קנה הסוכר התרבותי הגיע אלינו מהמזרח מהודו ומסין. במאה החמישית גילו אותו הפרסים והטורקים, ומהם למדנו אנחנו וכל האירופים. קל מאוד להרבות את הצמח. צריך לקחת קטע מהקנה, שמכיל כמה מפרקים ובחיקם יש ניצנים, גבעולים רדומים שמתעוררים כששותלים אותו באדמה. הצמח מחזיק מעמד זמן רב ומתעורר כשיש לו תנאים טובים: חום ולחות. מאז ועד היום אחראי הקנה לייצור כמחצית מהסוכר של העולם, וזה הרבה, הרבה, הרבה מתוק. עם גילוי אמריקה היה הקנה אחד הצמחים שהגיעו לעולם החדש. כיום ברזיל הצטרפה להודו, והן שתיהן יצרניות הקנה הגדולות בעולם. זכורים לי גם שדות קנה באפריקה, במדגסקר.

אצלנו גדלים כמה מיני בר יפהפיים, אבל לא מתוקים. אחד מהם הוא קנה סוכר מצרי ((Saccharum spontaneum, שבעבר קראו לו קנה צמר כיוון שהפריחה שלו רכה ואוורירית אך הסיסטמטיקאים החזירו אותו למקום. ונפוץ למדיי גם קנה סוכר תרבותי (Saccharum officinarum). בילדותי בעונה המתאימה היינו קונים אותו אצל הירקן, לפי שיבר. שיבר (כ-20 ס"מ) מהמתוק עלה 25 אגורות. בימים ש-100 אגורות היו לירה ולא שקל... בשיניים החזקות קילפנו את הקליפה ונהנינו ממנו עת ארוכה. כמה פעמים גידלתי בחצר שלי, אבל תצרוכת המים הגבוהה גרמה לי לוותר.

אף על פי שכיום רוב הסוכר שלנו מיובא, בעבר הפיקו גם בארץ ישראל סוכר מקני סוכר. כבר יותר מ-1,000 שנה מכירים אצלנו את המתוק הזה, ובכמה מקומות בארץ יש שרידים עתיקים של מתקנים להפקת סוכר. בעבר הסוכר היה יותר כהה ופחות נקי. היו קוצצים את הגבעול של הקנה למקטעים קטנים, ואחר כך כותשים אותו באמצעות אבנים (בדומה למתקן לכתישת זיתים). את החומר הכתוש היו סוחטים ומקבלים מיץ קנה מתוק. את הסירופ היו מבשלים בסירים מיוחדים על אש קטנה, כדי לאדות את המים, ואחר כך היו שמים את מה שנשאר בכדי חרס ומחכים שהסוכר יתגבש ויתייבש וככה גם מכרו אותו. לעיתים קרובות היה צורך לשבור את הכד כדי להוציא ממנו את הסוכר. במקומות אחרים בעולם, למשל במדגסקר, עדיין מייצרים סוכר מקנה סוכר בדרכים פשוטות.

הקנה מתוק גם בשנה הראשונה, אבל מתוק יותר בשנתו השנייה, ואז אפשר לקצור אותו במשך שלוש שנים רצופות. אפשר לגדל אותו בגינה פרטית וליהנות ממנו בכל שנה. בשטחים המעובדים נהוג לשרוף את היבול, כדי להיפטר מהעלים לפני שמעבירים את הקנים לבית חרושת לסוכר וגם כדי לגרום להתחדשות של צמיחה צעירה. אפשר להרבות אותו גם מזרעים.

ולמה נזכרתי בקנה הסוכר? כי בסיור האחרון שלנו בשוק של עכו ראינו אלומות אלומות ומכונה להכנת מיץ מהקנה. אני לא בטוחה שהמכונה הזאת היא תרבות מקומית עתיקה, היא כנראה מיובאת מהמזרח ששם יש הרבה כאלו ברחובות, אבל יש לפחות משפחה אחת בעכו שחייבת לה את פרנסתה. כולנו לגמנו, והיו כאלו שבאו עם בקבוקים לקחת הביתה. מיץ מקנה כדאי לטעום, ומציצה של גבעול קנה אחד היא מהדברים שכל אחד חייב להתנסות בהם בילדותו.