הקצח אינו בולט בצבעוניות, אך מבנה הפרח שלו משאיר אותנו נדהמים. ומה לו ולנוריות יפות התואר? לעלי הגביע של הקצח צבעים לא חגיגיים - ירוק, אפרפר, צהבהב, ולעיתים נוטה ללבן, אין אדומים ואין כתומים, אם כי התכונה של ריבוי האבקנים נשמרת. הפרי נקרא מפוחית, ועלי השחלה יוצרים את צורתו המעניינת של הפרי, שמפליאה לא פחות מצורת הפרח. הזרעים שמתפתחים בתוך המפוחית טעמם כטעם גן עדן, ועל כן גם נמשלו אליהם ישראל.

הנביא ישעיהו נותן טיפים איך להכין את האדמה לגדל קצח, "הלוא אם שוה פניה והפיץ קצח וכמון יזרק" (כ"ח, כ"ה). וגם איך לדוש לאחר שהפרי הבשיל, "כי לא בחרוץ יודש קצח ואופן עגלה על כמן יוסב כי במטה יחבט קצח" (כ"ח, כ"ז). כל אלו מלמדים כמה היה גידול הקצח נפוץ באותם ימים וכמה הוא חלק מהנוף החקלאי והקולינרי שלנו. נראה שגם בתקופת התנ"ך גידלו אותו כצמח תבלין, ואת זרעיו היו מוסיפים ללחם, לסלטים ולמיני מאפה אחרים.

חמישה מינים של קצח גדלים בישראל, שניים נפוצים יותר: קצח השדה (Nigella arvensis) וקצח ריסני (Nigella ciliaris). שניים מהמינים הופרדו בלטינית לסוג אחר (Garidella), אבל אצלנו עדיין קוראים להם קצח. הם יותר נפוצים ממה שנדמה לנו, אולם כיוון שאינם צבעוניים קשה יחסית למצוא אותם בשטח.

את המתכון ללחמניות קיבלתי בימים שבהם גרתי בשכונה בצפון רעננה. היו שם הרבה שכנות שהיו אופות ביום חמישי. בתיה כבר אינה בין החיים, אבל טעמן של הלחמניות הטריות שהביאה לנו בימי חמישי עדיין בפי. אותם ימים היו לי שתי פעוטות, וכולנו היינו פטורות מדאגות דיאטה.

אפשר לאסוף את הזרעים בבר, אפשר לזרוע אותם בגינה או באדנית, והפתרון הקל הוא לקנות אותם בחנות תבלינים בשוק. תוך כדי שאני מטגנת את הלחמניות באו אליי החבר'ה ושאלו: "את מכינה פריקסה?" ובכן, כנראה שכן, ואני אפילו לא ידעתי. לפחות פעם אחת כשכולם הגיעו ולא היה לי כלום בבית, אפילו לא לחם, ניצלתי בזכות הפריקסה.