קרדה היא קוץ אפרורי בעל חוחים אפרוריים גם הם, שנמשכים לאורך הגבעול. אני זוכרת אותה מימי התיכון שבהם היה עלינו להגדיר צמח כדי לעבור את בחינת הבגרות. הקרדה הייתה הקשה מכולם להגדרה, ואולי כיוון שלא עליי הוטל להגדיר אותה, צלחתי את ראשית הקריירה שלי כביולוגית בקלות. לעיתים קרובות אני פוגשת צמחים ששכחתי את שמם. משום מה קל לי יותר לזכור את המקום והזמן שבהם פגשתי אותם לראשונה. הפרח ומנגנון ההאבקה מזכירים במבנה פרח של דרדר, אולם העלים והגבעולים נראים שונים בתכלית, ואין מקום לטעות - הקרדה ממשפחת המורכבים (Compositae).

במאמר שמסכם עבודת חיים של שתי גברות סיציליאניות (שתיהן נקראות פרנצ'סקה) מצאתי מתכון לקרדה ממין אחר (Cardus argyroa), ובעבודה מספרד נזכרו שני מינים נוספים שנאכלים. היה רק סביר להניח שגם המינים הגדלים אצלנו - קרדה מכסיפה (Cardus argentatus) וקרדה דרומית (Cardus austalis), טובים למאכל. זאת על פי הכלל שמינים ממשפחת המורכבים שהם בעלי חוחים הם לרוב טובים, ואפילו טובים מאוד, למאכל. כ-100 מינים של קרדה פזורים בעולם, רובם באזור הים תיכוני ובסביבותיו, ובכל מקום אוכלים את הקרדה המקומית.

למען הסדר הטוב אציין שיש עוד שני מינים של קרדה במגדיר של צמחי ישראל, אולם המינים קרדה מכסיפה וקרדה דרומית הם המובילים. לאחר שמכירים את הקרדה קל לזהות אותה, על פי הפרחים העדינים והקטנים יחסית לקוצים של הקיץ, החוחים שעל הגבעול, הטקסטורה של העלים שאינם מבריקים (ירוק מט), העלים שלעיתים קרובות מפורצים, והכתמים הבהירים שעל המפרצים. בראשית החורף צדה את עיניי שושנת עלים שהיו עליה כתמים לבנים-כסופים. כן, הרגשתי כמו עז שמתאווה לעלים ולא לפרחים, אבל עד שלא פרחו לא ידעתי לזהות, אז התאפקתי ולא טעמתי. בשנה הבאה אוכל להקדים ולטעום מהם, כיוון שאני זוכרת איפה הם גדלים ואת צורתם האופיינית. השנה חיכיתי עד ראשית הפריחה, ולמזלי הגבעולים נשארו טעימים.

ובכן, בסרדיניה אוכלים את הצמח טרי, כחטיף בשדה או כסלט. מוסיפים אותו למרק המתבשל או חולטים במים רותחים, ולאחר מכן מטגנים בחמאה ומוסיפים ביצים. חביתות מגוונות מצאתי שם רבות. האיטלקיות מסוגלות להכין במשך שבועות תמימים בכל יום פסטה ברוטב אחר לצהריים, וגם חביתה שונה לארוחת הבוקר.