קרדריה מצויה היא מצליב לבן פרחים המלווה את משכנות האדם. הסוג הופרד מהסוג שחליים, אבל הוא ממשיך ללוות את בני האדם. הקרדריה מציגה לעולם זר של פרחים קטנים, צפופים וריחניים מאוד. הריח המתוק מיועד למשוך אליהם את המאביקים (כמובן). גם אנחנו, שתועלתנו לצמח מוגבלת, מתבשמים ממנו. זהו מין נפוץ מאוד כמעט בכל רחבי ישראל, מהגליל ועד בתות הספר בואכה המדברה. בחו"ל שמו העממי מתאר את ריכוז הפרחים בקצה הפרח - whitetop. העלים תמימים, גדולים ועסיסיים, מלווים את התפרחת עד לראשה, בניגוד למינים אחרים של מצליבים שלרוב בתחתיתם יש שושנת עלים בעלת עלים גדולים שהולכים וקטנים וכמעט נעלמים במעלה הגבעול.

דיוסקורידס (Dioscorides), רופא סיציליאני מפורסם שחי במאה הראשונה לספירה, מזכיר את הדרבה (קרדריה) בשמה בספרו על חומרי הרפואהDe Materia Medica) ), אחד מ-500 מיני הצמחים שתיאר. פירוש שם הסוג והשם העממי דרבה (Drabe) הוא חריף ביוונית, רמז לטעם האופייני. העלים של הקרדריה משמשים לסלטים ולתבשילים, והזרעים משמשים כתבלין, תחליף לפלפל חריף. בעבר היה השימוש בו כתבלין נפוץ יותר, אך עם הגעתם של תבלינים זולים יותר לאירופה ולעולם העשיר ירד מעמדו והוא נקרא "פלפל של עניים" (poor man's peppe).

יש דיווחים על ערכים בריאותיים גבוהים של הצמח: הרבה ברזל, מעט קלוריות וכו', אבל גם אזהרה לא להגזים בכמויות. זה נכון תמיד, בפרט עם משפחת המצליבים שכה ידידותית לבטננו וממילא לא התכוונו להשתמש בה כמזון עיקרי בכל ימות השבוע. הצמח מלווה את האדם ונוח יחסית לאסוף אותו למאכל, כיוון שגם בעונת הפריחה, כשכבר אפשר להיות בטוחים בזיהוי הצמח, העלים עדיין רכים, נעימים ומזמינים קטיף.

ויש לי בקשה, אקשר אותה לקרדריה אך היא מתייחסת גם למינים אחרים - כאשר אתם אוספים צמחי בר למאכל אף פעם אל תאספו את כל מה שגדל בסביבה, דללו בעדינות את האוכלוסייה ודאגו שיישאר לציפורים, לצבאים ולדורות האחרים. במקרה של הקרדריה זה לא קשה במיוחד, כיוון שבשל אופי הפריחה הצפופה פרטים רבים נובטים באותו מקום.

העלים מעט חריפים, ועל כן העדפתי לשלב אותם עם ירקות נוספים, עדיני טעם. אפשר גם עם חסה או גזר. ואני מודעת לעובדה שהעמידות של בני ביתי למאכלים חריפים אינה גבוהה. מי שאוהב חריף, קדימה, אפשר להוסיף צ'ילי.