קריתמון ימי הוא מהצמחים האמיצים. הוא יושב על הסלעים הקרובים למי הים ולא אחת נשטף בגלים, ונותר חשוף למלח ולרוח. העלים שלו בשרניים ירוקים-אפרפרים, והפרחים ירוקים-צהובים. הקריתמון הימי גדל בחופי ארצנו, בחופי הים התיכון ובחופי צפון אירופה, שם יש לו מורשת עשירה. בעבר ליקטו אותו מן הים או גידלו אותו למאכל. היום מגדלים אותו לנוי, בעיקר בגינות הסמוכות לים. זוהי דוגמה לצמח יפה, חזק, זקוף תמיד ומסתפק במועט. הקריתמון הימי משתייך למשפחת הסוככיים (Umbelliferae). זו אחת המשפחות החשובות בטבע שהרבה צמחי מאכל נמנים עמה, ביניהם הגזר והפטרוזיליה, בשל הארומה המיוחדת שלהם. על כן זה רק טבעי שעלי הקריתמון טובים למאכל.

רוב הסוככיים אינם בשרניים. הבשרניות התפתחה בקריתמון כהתאמה לבית הגידול החופי: העלים צוברים מלח ומתנפחים ממים, וכאשר כמות המלח גבוהה מאוד הם נושרים מהשיח, ותחתיהם צומחים אחרים, צעירים ורעננים. בנושא העלים של הקריתמון הגיל קובע. עלים צעירים מומלצים למאכל, ואילו ככל שהעלים מתבגרים הם נעשים עבים יותר ומרירים.

עלי הקריתמון בשרניים ועשירים במלח, ועל כן הם עמידים לתקופות ארוכות. הפניקים שהפליגו למרחקים לקחו אותם לצורכי מרפא ומאכל. בימים שבהם לא היה כל אמצעי קירור בספינות, היה חשוב מאוד לימאים לקחת איתם גם מזון צמחי כמקור לוויטמינים, כדי שלא לחלות במחלת הימאים, ואכן נמצאו שרידי קריתמון בספינות פניקיות טבועות.

בארץ, למיטב ידיעתי, לא בוצע מחקר מעמיק על דרכי ההאבקה של הקריתמון. נראה שהוא מואבק על ידי זבובים או חיפושיות. הרוח העזה על שפת הים מקשה על דבורים, ובעיקר על פרפרים, לגשת אליו. בדרום-מערב הים התיכון דווח מכמה עבודות על האבקה על ידי לטאות (Podarcis lilfordi) שנראו מלקקות את הצוף ונמצאו עליהן גרגירי אבקה. כך או כך, הצמח מצליח לייצר הרבה זרעים שעוזרים לשמור על יציבות האוכלוסייה.

עלי הקריתמון שנאספו מהבר או שגדלו בגינות משמשים למאכל. יש עדיפות מובהקת מבחינת הטעם לעלים שנאספו בגינות, כיוון שאלו מושקים במים תפלים ולכן העלים פחות מלוחים ומרים. באנגליה גידלו את הקריתמון כצמח נוי ותבלין מזרעים שנאספו מהבר, ומה שטוב לבריטים טוב גם לנו. מי שרוצה את הצמח בגינה יכול לאסוף זרעים בחוף. הם נובטים בקלות אבל מאבדים מהר את החיוניות שלהם, לכן מומלץ לאסוף זרעים בשלים ולזרוע, ובתוך שבועיים-שלושה הם צפויים לנבוט. אך מי שיצא לאסוף עלים מהבר חייב לבדוק קודם שלא מדובר בשמורת טבע, שכן רוב החופים הסלעיים שלנו הם שמורות טבע מוכרזות.

בשפות האירופיות יש לו שמות עממיים: באנגלית Samphire, Sea Fennel; באיטלקית Sanpetra, Herbi di San Pietra; בגרמנית Meerfenchel. באנציקלופדיה לחקלאות שפורסמה בבריטניה (London, 1866) מוצגים שימושים רבים מאלו הנהוגים היום בצמחי קריתמון: כמרכיב לרוטב עשיר בחמאה וכתוספת לעוגיות, ואפילו הכינו ליקרים מעלים של קריתמון. באותם ימים ניתן למצוא אותו בשווקים, היום אני לא בטוחה. אומרים שבחלק ממסעדות היוקרה בלונדון משתמשים בו לעיטור מנות, לא האמנתי עד שקיבלתי צלחת מעוטרת במסעדה עממית באי אמורגוס שביוון.

הצרפתים חובבי הגורמה אכלו אותו מוחמץ כנראה מאז ומעולם (Quintyne, 1693), וגם באנגליה ואפילו בג'מייקה יש עדויות שאכלו אותו כבוש בחומץ. באירופה ובעיקר באנגליה הוא נחשב למאכל קדירה של עניים, ובמקום אחד נכתב עליו שהוא "האספרגוס של העניים". אבל לא רק של עניים, שכן גם המלך ליר, גיבורו של שייקספיר, מתגעגע לצמחי קריתמון (Hangs one that gathers Samphire dreadful tradel). אנחנו, הרי האושר שלנו בדברים הפשוטים. הקריתמון עשיר בוויטמין  C ויוצר תחושת שובע, ועל כן מתאים לרוצים לרדת במשקל. אפשר להכין סלט מקריתמון, ואפשר לשלב עלים של קריתמון בסלט ירקות קלאסי (טריים או מוחמצים).

סלט חי מקריתמון מכינים מעלים צעירים שלו חתוכים דק. המתכונים הקלאסיים הם בתוספת מלח, שמן וחומץ. אני מכינה על פי המתכון של סבתא ציפורה, בתוספת סוכר ומיץ לימון ומעט זרעים של קימל. בספרד משתמשים בו גם כדי לתבל זיתים כבושים. להלן מתכון להחמצת קריתמון, שזו הצורה המועדפת באירופה וגם אותם משלבים בסלטים.