ההתייחסות של הקרנונית למשפחת הציפורניים (Caryophyllaceae) ניכרת מיד, גם במבנה הפרח, וגם בסידור העלים הנגדיים שאף הקנה לה את שמה (dichotomum), בגבעול הנפוח מעט ובפרחים הקטנים הנמוכים. היא מצטרפת למינים נוספים מהמשפחה שמתאימים למאכל: האלמוות, הכוכבית, והציפורנית. השם העממי של כולם הוא עשב התרנגולות (chicken weed). לא צריך הרבה אינטואיציה כדי להבין שהוא אהוב עליהן, בזכות העלים הרכים והחמצמצות המסוימת. תרנגולות הניזונות מהם יטילו ביצים צהובות חלמון, ואנחנו נוכל להשתמש בהן כדי להעשיר את גופנו בברזל ובהרבה ויטמינים. טעמם של העלים הירוקים פחות אטרקטיבי, אבל הם מלאים בריאות.

הפרחים של הקרנונית מכילים חמישה עלי כותרת לבנים, כמנהג המשפחה. בראשו של כל עלה יש חריץ שגורם לו להיראות כמו שניים, ומקנה לפרח מראה עשיר יותר. ההתפצלות הדיכוטומית, הדו-בדית, היא מהבסיס של האבולוציה. היא נפוצה מאוד גם אצל אצות, ומקורה בתקלה שבה שני תאים נשארו זה על יד זה אחרי חלוקת ההפחתה, ומשם גדלו. במקרים רבים ההתפצלות הפשוטה הזאת שמקורה בטעות יצרה במהלך האבולוציה צורות מורכבות ומשוכללות.

בארץ גדלים שישה מינים של קרנונית. המין קרנונית דו-בדית לא מוגדר נפוץ אלא תדיר, שפירושו שמוצאים אותה מדי פעם. הסתכלות, היכרות עם המין ועיניים חדות מעלות את סיכויי הפגישה. היא נפוצה במרומי החרמון, אולי מתוך געגועים לבית גידולה העיקרי באירופה ובצפון הים התיכון ששם קר ורטוב יותר. יש עדויות להימצאותה גם מבתות הספר בהרי יהודה. על פי עבודתו של עוז גולן, אצלנו היא מלווה שדות מעובדים בחריש רדוד.

בביטוי "אוכל לתרנגולות" יש נימה מסוימת של זלזול, אבל המינים האלה מהציפורניים מופיעים כצמחי מאכל כמעט בכל ספר שבדקתי בנושא. בארץ ישראל יש כעשרה צמחים שנוהגים לאכול אותם מבין המאות שיש מה לאכול בהם, ועשב התרנגולות הזה הוא בהחלט אוניברסלי.

העלים של הקרנונית נאכלים טריים או מבושלים. אפשר לקצץ אותם ולתבל בהם את היוגורט, אפשר להעשיר באמצעותם את המרק, ואם רוצים לתת להם יותר מקום אפשר גם להכין מהם קציצות ירק. הפעם הוספתי אותם לסלט עם גבינה.