השרכים שייכים לצמחים העתיקים של כדור הארץ. הם התפתחו מהטחבים, אבל השתכללו מאוד בהיותם בעלי מערכת הובלה, ועל כן הם בעלי יכולת לגדול לגובה. מיערות השרכים שכיסו בעבר את כדור הארץ נשארו נציגים מעטים בדמות עצי שרך, והשרכים באזורנו רובם קטני ארץ. במשפחת הרב-רגליים (Polypodiaceae) כ-1,000 מינים של שרכניים. העיניים שלנו יתקשו להבחין בין כולם, אבל לכל קבוצה בטבע קם ביום מן הימים מומחה שמקדיש לה את רוב העניין של חייו ויורד לעומקה. אנחנו חייבים הרבה תודה למדענים המסורים האלו.

הרב-רגל מתרבה בעיקר ברבייה וגטטיבית. במקרה שלו הוא שולח ריזואידים לאדמה, והם מצמיחים ענפים חדשים. אני מתקשה לקרוא להם שורשים, כיוון שהחלוקה לעלים, לגבעולים ולשורשים אינה מאפיינת את השרכניים, אלא קבוצות מתפתחות יותר של צמחים. עם זאת, ניתן לראות בהם את המבוא - השורשים של הצמחים העילאיים התפתחו מהריזואידים של השרכים. כל "עלה" מחזיק מעמד שנה או שנתיים, אבל הצמח כולו יכול להתמיד במשך שנים רבות.

אף על פי שעיקר הרבייה של השרכניים היא גדילה וגטטיבית, הם אינם מוותרים על הזכות לרבייה מינית. זכות זו מקנה להם את היכולת ליצור קומבינציות חדשות ולהתקדם אט אט בסולם האבולוציה תוך התאמה לתנאי הסביבה המשתנים. מערכת הרבייה של השרכניים כוללת שני דורות, דור מיני ודור אל-מיני. שני הדורות שונים זה מזה בהופעה שלהם, ולעיתים קשה לדמיין שהם למעשה אותו צמח. דור אחד הוא האל-מיני, הגמטופיט (צמח שמייצר גמטות), והדור השני הוא המיני, ספורופיט (צמח שמייצר ספורות, תאי מין). לעיתים קרובות אחד השלבים הוא איבר תת-קרקעי שניזון מהרקבובית בקרקע ואינו מבצע פוטוסינתזה.

נבג של שרך שנובט מפתח עליו תאי מין, גמטות. כשהתאים בשלים ויש מים בסביבה, מי גשם או מי נהר, התאים הזכריים נעזרים במים, שוחים אל התאים הנקביים ומקיימים רבייה מינית. התא המופרה (הזיגוטה) משתחרר ונובט, ואז מפתח את העלים הירוקים שאנחנו מכירים. על ה"עלים", לרוב בחלקם התחתון, מתפתחים צברים של נבגים. הסידור והצורה של הנבגים הם פרמטרים חשובים שמשמשים את החוקרים בהגדרת המינים.

רב-רגל פשוט נדיר יחסית בהופעה שלו בטבע אצלנו, והוא מאכלס בעיקר בתי גידול לחים על גדות נחלים. אבל הוא חדר לגינות מושקות כצמח תרבות, ושם מהווה הצלחה גננית גדולה. כמו אצל רוב השרכים נאכלים קצות הענפים.