רומוליאה צידונית שייכת למשפחת האירוסיים (Iridaceae), שזה לא מכבר הופרדה ממשפחת השושניים. היא גיאופיט נמוך קומה, הגדל בסמוך לקרקע ומזכיר בצורתו הכללית סתוונית או נץ חלב. לבני הסוג רומוליאה נטייה חזקה לסגול. לחלק מהמינים של הרומוליאה, כמו לרומוליאה צידונית ולרומוליאה סגלולית, גוון סגול עז, וחלקם מלבינים וסגולים רק בקצוות של עלי הכותרת. אלו ואלו פונים לאותה קבוצת מאביקים.

בעולם רשומים כ-90 מינים של רומוליאה, כולם יפי תואר ובעלי בצלים. הסוג גדל גם באירופה, גם בדרום אפריקה, ובדרך יש מינים ים תיכוניים. כדאי אולי לציין את אומץ הלב של חלק מהמינים שפורחים בעיצומו של החורף. אצלנו זו העונה הנוחה ביותר לגדול, אך באירופה צריך להתמודד עם קור ושלג. במקומות רבים המינים מוגדרים כנדירים וראויים לשמירה, כמו גם המינים שלנו. בארץ גדלים כחמישה מינים של רומוליאה: שני מינים נפוצים - רומוליאה סגלולית (Romulea bulbocodium) ורומוליאה צידונית, ושלושה נדירים מאוד: רומוליאת השלג (Romulea nivalis), רומוליאה אדומית (Romulea petraea) ורומוליאה זעירה (Romulea columnae).

אצלנו לא מצאתי עדויות אם רומוליאה צידונית נאכלת או לא, אבל על מינים קרובים, למשל Romulea bulbocodium שנפוץ בחולות של ספרד, פורטוגל, בולגריה וגם צפון אפריקה, היו עדויות שהבצלים נאכלים על ידי הרועים. בישראל הצמח מוגן, וכדי לאכול את הבצל יש לעקור אותו. ואף על פי שהוא נאסף מגינה פרטית, הסתפקתי בטעימה של פרט אחד כדי לוודא שהוא לא מר. אומנם מובא כאן מתכון, אך לא מתוך כוונה שתנסו אותו.

הפירות של הרומוליאה הם הלקטים בעלי שלוש קשוות. הם מזכירים בצורתם את הפירות של הסתווניות. הפרי, כדרכם של פירות, מתפתח מהפרח ומאחר להגיע אחרי הפריחה. הזכות למצוא אותו שמורה כמובן למי שיודע את מקום הפריחה ויודע לקשר בין הפרי לפרח. הוא מזין וטעים, וגם אותו נוהגים ללקט ולאכול בשטח. אין לי ספק שהוא מתאים גם לבישול או לטיגון קל.

לא זכיתי לפגוש, אך כן הצלחתי לטעום את הבצלים. הם מתאימים למגוון מתכונים, טיגונים ובישולים, והפעם בחרתי להחמיץ אותם ולשמור במרתף לימי הקיץ הקשים, לצד בקבוק יין קר.