משפחת הארכוביתיים (Polygonaceae) היא משפחה עדינה. רבים מבני המשפחה נאכלים ומקום של כבוד להם ברשימות שלי. אפשר גם להודות להם על הכוסמת, בת המשפחה שפרצה לגידולי התרבות, שהזרעים שלה משביעים וזולים. סימן ההיכר של המשפחה הוא עלי לוואי דמויי שופר שבמפרק הגבעול. המוצא של משפחת הארכוביתיים הוא מהאזורים הממוזגים של כדור הארץ, ובהתאם לכך חלק מהמינים הגדלים אצלנו הם צמחי מים וחלקם צמחי מדבר ויובש.

ריבס המדבר, כמשתמע משמו, הוא מין מדברי, מין מקומי שהופרד ממינים קרובים קצת לפני שנולדתי. הריבס המדברי מופיע בדרום הארץ שלנו, בעיקר בשנים גשומות. הוא נמנה עם הגיאופיטים שאינם מלבלבים בכל שנה, וכשהוא מציץ עוברת בת קול בין הבוטנאים וחובבי הטבע שרצים לחפש אותו. מלבד הנדירות, המופע שלו הוא מיוחד במינו. בסביבה של צמחים קוצניים, שעירים, קטני איברים, הוא מוציא אל פני האדמה עלים ירוקים, ענקיים, שקוטרם יכול להגיע לחצי מ'.

בנגב ובירדן, שם גדל הריבס, כמות המשקעים השנתית הממוצעת היא כ-70 מ"מ גשם. הוא מצטיין בכושרו לאסוף מים. העלים הגדולים שלו נוקטים אסטרטגיה הפוכה משאר הצמחים בבית הגידול היובשני, שמעדיפים להקטין את שטח הפנים ובכך למנוע את אידוי המים מתוכם. הריבס, באמצעות העלים הגדולים שלו, יוצר מעין משפך שמנקז ביעילות רבה את המים לכיוון השורשים שלו. בניסויים וניתוח של הצמיחה של הצמח, שנעשו על ידי שלושה פרופסורים מאוניברסיטת חיפה: פרופ' שמחה לב-ידון, פרופ' גידי נאמן ופרופ' גדי קציר, בעזרת הסטודנטים שלהם, מדדו ומצאו שריבס המדבר, כאשר העלים שלו פרוסים, מסוגל לאסוף כמות של מים דומה לזו שזוכים לה צמחים באזורים הים תיכוניים. הכמות שמתנקזת בבסיסם גדולה פי 16 מכמות המים שנאספו על ידי צמחים קטני עלים באזור הנגב. כמות המים המתנקזת בסביבת הריבס מעמיקה לחדור ומפרנסת את השורשים שלו. לא ידוע על צמחי מדבר אחרים שנוקטים אסטרטגיה כזאת.

רוב מיני הריבס נאכלים באופן מסורתי, אולם הם תמיד מלווים באזהרת רעילות. העלים מכילים כמות משתנה של חומצה אוקסלית (oxalic acid), וכאשר דנים בצמחי בר יש לזכור שריכוזי החומרים בהם אינם קבועים. הבדואים של המדבר נהגו לאכול את העלים, הפירות והשורשים שלו, ומהם גם הכינו תה. היום כבר אף אחד מהם לא זוכר את הטעם. הצמח מוגן בחוק בשל נדירותו, ולא הבדואים ולא אנחנו נטעם צמחים שגדלו בבר. מי שמתגעגע מאוד לטעמו של הריבס מוזמן להתנסות בזנים התרבותיים שנמכרים בשווקים, גם הם בעלי עלים גדולים ומשמשים כבסיס להכנת ריבות, פודינגים, פשטידות וקישים. בשל ההתאמה למאכלים מתוקים הכריזו עליו בשנת 1947 בארצות הברית כפרי, וכתוצאה מכך חלה הקלה מסוימת במיסוי על עלי הריבס התרבותי.