המשפחה, משפחת הארכוביתיים (Polygonaceae), לרוב מכוונת אותנו לצמחים שאפשר לאכול, אם כי כגידולים חקלאיים המקום של המשפחה הוא שולי. פירוש השם הלטיני הוא רב (poly) ברכיים (gon), בשל מבנה המפרקים שעל הגבעול, שעטופים בקרום ולעיתים כפופים כמו ברך, ארכובה בעברית יפה. טעמנו כבר את האמיך, וכמובן את הארכובית. אם נלמד לזהות את המשפחה לא יהיה זה סיכון מוגזם לנסות ולטעום גם מינים שאנחנו לא מזהים, וזה אולי יאריך למישהו מהקוראים את החיים ב-40 שנה עת יאבד במדבר.

הפרחים של השבטוט הם חד-מיניים. חוקי המדבר הקשוחים עובדים גם עליהם, ויש הפרדה מוחלטת בין הצמחים הזכריים שעליהם מתפתחים האבקנים לפרחים הנקביים שעליהם השחלות אשר עתידות להפוך לפירות. הפרחים קטנים ולבנים, ורק האבקנים האדומים מספקים מעט צבעוניות. לעומתם, הפירות גדולים ובהירים, ויש העצמה בגודל שלהם שנגרמת על ידי שערות זיפניות דלילות שמושכות תשומת לב אל הפרי. עזרת בעלי החיים נדרשת גם בהאבקה וגם בהפצת הפירות.

בישראל השבטוט נדיר יחסית, על כן טעמתי ממנו בזהירות, אבל במדבריות של האזור, במדבר סהרה ובמדבריות ערב, יש לו תפקיד חשוב ושימושים רבים אצל הבדואים תושבי המקום. השבטוט המצויץ גדל בעיקר בדרום הארץ, אך אני פגשתי אותו בחולות קיסריה, גדל על דיונות שהולכות ומתייצבות. הסיכוי היחיד שלהן לשוב ולהתפרק הוא עקב נהיגה פראית וטיפוס של טרקטורונים על החולות.

הצמח גדל בחולות יבשים, ומכאן ערכו. כ-50 מינים כלולים בסוג, ומחציתם אנדמיים לסין. אין ויכוח שסין היא המקום הנכון ללמוד ולהכיר את הסוג שבטוט. עבודות של חוקרים מאבו דאבי הוכיחו את מה שהסינים ידעו מזמן, את התכונות המבריאות והמחטאות של הצמח נגד כאבי בטן ונגד כאבי שיניים. מצאתי עבודות גם מישראל, מאירן ומערב הסעודית, שם מציעים להשתמש בו כמייצב לדיונות חול. העמידות של השבטוט לתנאי יובש היא מרשימה, והוא נשאר ירוק לאורך כל השנה, ירוק-עד בלשון הבוטנאים, ומווסת את הגדילה שלו בהתאם לכמות המשאבים, בעיקר המים, העומדים לרשותו, וזאת בלי להיכנס לתרדמה ולהפסיק את הפעילות בעונת היובש. השורשים העמוקים מאפשרים לשבטוט להגיע אל מי התהום, וגם לייצב את דיונות החול שנודדות מעליהם.

החשיבות של השבטוט באזורים מדבריים היא בעיקר כמזון לצאן, אולם גם אנשים אוכלים אותו. הם אוכלים את הענפים הצעירים (תימורות), הפרחים המתוקים והפירות הלבנים. בהודו מערבבים אותו עם יוגורט וטובלים בזה את הלחם. מתאים יותר להשתמש בו כדי להגדיל את נפח המזון, ופחות את כמות הקלוריות. בטעימה מקרית הוא אכיל, אך זה אינו צמח שהייתי חוצה יבשות עבורו.