אני לתומי סברתי שבארץ גדלים שלושה או ארבעה מינים של שברק, והתברר לי שיש לפחות 15. הפרח אופייני למשפחת הפרפרניים (Papilionaceae), צהוב או ורוד. האבקנים כולם מאוחים והעלים תלתניים כמו במינים רבים אחרים במשפחת הפרפרניים (וגם במשפחות אחרות). שברק מצוי הוא הנפוץ ביותר. יש עליו שערות בלוטיות, והוא אינו נעים למגע. זה לא מהצמחים שרואים אותם ומתחשק לטעום אותם. ידידי סאנד מהכפר סאג'ור סיפר שלקראת החג הם היו הולכים למקום מסוים בהרים שהיה שם סיד (סלע גיר רך), לוקחים אותו הביתה, כותשים ומערבבים במים ובצמחי השברק שגדלו בסביבת מקום, ובצבע הלבן שהתקבל צובעים את ביתם.

יש שני זנים בולטים של שברק מצוי, אשר נבדלים זה מזה באופן מובהק ושונים בצורת העלים וגם בתפוצה האקולוגית. אחד הזנים, שברק צר-עלים, גדל לא רק על סלעי גיר אלא גם על חולות עצורים או כורכר פריך במישור החוף. לשברק יש שתי מערכות של עלים: בחורף עלים תלתניים גדולים שמתחלפים בקיץ לעלים בעלי קשקש ירוק. על פי עבודתו של אורשן (1936), הבקרה של גדילת העלים והפריחה נקבעת על פי אורך היום. ביום ארוך (לילה קצר) חלה אינדוקציה להיעלמות העלים הגדולים ולפריחה.

עדויות מספרד תיארו שלושה מינים של שברק, אם כי רק אחד משלושת המינים האלו, שברק קצר פרח (Ononis viscosa), גדל בישראל. הוא דומה מאוד לשברק המצוי, רק קטן יותר. המינים, בעיקר הפריחה, משמשים להכנת תה. לעיתים קרובות הפרח שונה מאוד בטעם ובמרקם שלו מהעלים. למרות זאת, והאזהרה הזאת מכוונת לא רק לאנשים אלא גם למאביקים אחרים, מראה עיניים יכול לפעמים להטעות. ברוב המינים של הפרפרניים הצמחים מכילים צוף. נקל לטעות ולחשוב שגם אצל השברקים, בעיקר אם שמים לב ש"שבילי הצוף" המודגשים על העלים הם לרוב אדומים, אך זו הטעיה ורמייה. אין לשברק צוף להשקיע, וזה מוריד את חינו כצמח לתה.

בטורקיה גדלים 18 מינים של שברק, חלקם אנדמיים ומרביתם שימשו בפולקלור להכנת תה המתבסס בעיקר על השמנים האתריים שבעלים. בעבודה משנת 2002 ערכו אנליזה והגדירו את הרכב השמנים האתריים שבכל מין. גם בספרד פרחים של שברק משמשים להכנת תה, ועל כן החלטתי לנסות. הטעם מעניין, לא מיוחד. לטעמי אינו מועמד להחליף את צמחי התה המובהקים כמו הנענע או הזוטה. יכול להתאים גם כתוספת לתערובת עלים.