שבר לבן שייך למשפחת הזוגניים (Zygophyllaceae); כמו בני המשפחה העלים שלו מתפצלים דיכוטומית, וכמותם הוא גדל במדבר. זהו צמח רב-שנתי שמתייבש בחורף ומצמיח עלים בעונה הקצרה אחרי רדת הגשמים ולפני הקיץ. לך תבין את ההיגיון של צמחי המדבר.

שבר לבן הוא מין בעל משרעת תפוצה ים תיכונית מדברית, שמתחילה אצלנו ומגיעה עד הודו. יש לו גם נטייה להתקרב למשכנות האדם, שכן נוטריינטים שהעיזים ושאר בעלי החיים מעשירים בהם את האדמה, חביבים עליו. התלבטתי אם לכתוב על השבר, כיוון שהוא מלווה בהרבה אזהרות רעילות ובאזהרות להשפעה נרקוטית שלו. כאשר אזהרות כאלה חוזרות על עצמן, סביר להניח שכל המחברים קראו את אותו הספר. השאלה היא האם הראשון שחיבר אותו התבסס על ידע מדעי או על איזו אמונה עממית ששמע ממכשפה זקנה... אני משאירה לכם לקבוע את השקפת עולמכם בנידון. בכל מקרה, נשים בהיריון שייזהרו שבעתיים, להן אני לא מרשה לשתות קפה משבר.

השם העממי של שבר לבן הוא פיגם סורי ((Syrian Rue; השם סורי מתאר את המדינה השכנה לנו מצפון, והשם רו – מתייחס לרוטה, שמו העממי של הפיגם. יש דמיון מסוים בעלים ובריחניות של שני המינים. השם חרמל הוא השם הערבי או הארמי של הצמח, שמוזכר בכמה מקומות כצמח נרקוטי. שריד לשם חרמל נשאר עד היום בשמו הלטיני של המין.

מחקרים מתקדמים הראו שבעלים (דוחסים אותם לבקבוק עם שמן זית וממצים בשמש שלושה ימים) יש אלקלואידים פעילים, ביניהם אלקלואיד שפעיל כ"סם אמת". אומרים שבמלחמת העולם השנייה השתמשו בו לחקירת שבויים. אני מביאה בפניכם את סיפור המעשה, אך אינני יודעת מה מידת האמת שבו. לא ידוע לי אפילו אם מי שהפיצו את הסיפור הם החוקרים או הנחקרים.

בעבר גידלו את השבר כדי להפיק מהזרעים צבע אדום, "אדום טורקי" (Turkish Red), ששימש לצביעת שטיחים. מומס במים הוא יוצר צבע צהוב, ומומס באלכוהול הוא יוצר צבע אדום. לשם כך הובא הצמח לאמריקה בשנת 1928, אולם מאז התפרא ונדד לכל העולם וקנה את מקומו בצמחייה, אבל פחות כמקור לצבע כיוון שכיום אנחנו מפיקים צבעים אדומים מחומרים אחרים.

אני טעמתי, נהניתי מהארומה, לא התמסטלתי, ולא התאהבתי במי שלא אהבתי קודם. אני מצרפת מתכון אישי לקפה שחור, אחד מסודותיי השמורים ביותר. ערבבתי את השבר בקפה שטחנו עבורי בשוק באר שבע, והיה טעים.