זכרנו את הבצלים ואת השומים אשר אכלנו בארץ מצרים, ואיך אפשר לשכוח - סוג נפלא של משפחת השושניים (Liliaceae), גם טעים, גם יפה, גם ריחני. אני מזכירה כאן כמה מינים, כאלה ששמעתי שהם נאכלים וכאלה שניסיתי וטעמתי. האבולוציה שלהם לא לקחה בחשבון שאנחנו אוטוטו לומדים לבשל, ורוב המינים חריפים ככל שיהיו לאחר הבישול, הופכים למתוקים, ועל כן נראה שרוב מיני השומים החריפים לא עומדים בפני הסיר והאש. הבעיה המרכזית באכילה של שומי בר היא הנדירות שלהם, ועל כן אנחנו מעדיפים לאכול את השום והבצל שאנחנו קונים בחנות. בעולם מושלם היו אולי פחות תושבים בכדור הארץ, והיינו יכולים לשוטט וללקט כאוות נפשנו. אכן רומנטי, אבל נראה לי שהחיים שלנו בשפע טובים יותר, ועל כן נוותר על איסוף בצלים בטבע ונהנה מיופיים של השומים.

שום לבנבן מאריך בפריחה, וגם אם הפרחים אינם גדולים הם יוצרים גוש פריחה בהיר בערבות של הר הנגב. הם ממשיכים ופורחים בסוף האביב, עת רבים מהצמחים העשבוניים שבסביבתם כבר יבשים, כשהם נעזרים בחומרי המזון שאגרו במשך החורף בבצל החבוי באדמה. התפרחת מחודדת והפריחה מתחילה מלמטה, מהפרחים התחתונים, ועולה מעלה. עלי הכותרת בהירים, ולרוב יש במרכזם ציר כהה ירקרק או אדמדם.

ולמרות העובדה שאצלנו הוא נדיר יחסית, המין די נפוץ באזור הים התיכון - בפורטוגל, בספרד, באיטליה, בצרפת, ביוון, בטורקיה, בסוריה, בלבנון, בישראל ובמצרים וגם במרוקו. ברוב הארצות שהוזכרו הוא מופיע בשדות מעובדים ובשולי דרכים. יש לו העדפה לאזורים מועשרים בחנקן, אבל הוא גדל גם באזורים טבעיים, נקיים מהשפעת אדם (בהנחה שיש כאלו בפלנטה שלנו). היו כמה קשיים בהגדרה של המין, וכנראה בתולדות ימי הבוטניקה גם הגדרות שגויות ובלבול עם מינים אחרים. קבוצת חוקרים ספרדים הקדישה לו עבודה מעמיקה בשנת 2003. הם עמדו על האפיונים המורפולוגיים והגנטיים של המין, השוו את הנתונים למין המקורי שמצוי בעשבייה של לינה, ומי שמעוניין להעמיק מוזמן לחפש את העבודה שלהם. אין ספק ששווה להתמסר לשומים, הן בשל חשיבותם והן בשל יופיים, ומובטח עניין לפרק חיים שלם.

שום לבנבן כמו מינים אחרים משמש כתבלין. בניגוד לרוב המתכונים המובאים בספר, את המתכון הזה לא ניסיתי בשל הנדירות שלו אצלנו. אולי אם יזדמן לי שפע בארץ אחרת אזכה לנסות, וגם אם לא - אני מביאה מתכון משופר ומתורגם שמצאתי בספרד.