השומים, מיני הבר וגם מיני התרבות המוכרים לנו, שום הגינה (Allium sativum) כמו גם בצל הגינה (שום נבוב) (Allium cepa), אוגרים את המזון שאספו מתחת לאדמה. כמו הכסף בבנק, לא לגמרי בטוח שם אבל יותר בטוח להשאיר חומרי תשמורת מתחת לאדמה מאשר מעליה. חומרי התשמורת המתוקים מלווים בחומרי טעם שאמורים גם הם להרחיק את מי שחומד אותם. זה עובד לעיתים על חולדים אך לא על בני אדם. השילוב של הארומה המיוחדת והמתיקות של השום והבצל הפך אותם לירקות שלא ניתן לעמוד בפניהם.

רוב מיני השום אוגרים את חומרי התשמורת שלהם בעלים המעובים, ובבוא הזמן יעבירו אותם לניצנים ומהם לעלים. לעומת זאת, חלק מהמינים אוגרים את חומרי התשמורת שלהם ישירות בניצנים. העלים של השום יבשים ומשמשים כשכבת מגן נוספת על הניצנים, "שווים כקליפת השום". הניצנים העסיסיים המכילים חומרי תשמורת לרוב מהווים גם יחידת תפוצה וגטטיבית. שן שום, בלשון המטבח, שהיא למעשה ניצן צעיר, יכולה להתפתח לצמח שלם. אחת הדרכים לרבות את השום היא להפריד את השיניים ולשתול אותן.

בשום עגול, כמו במינים אחרים של שום, יש ריכוזים גבוהים של חומרים המכילים טעם וריח שתפקידם למנוע אכילה של השום על ידי בעלי חיים גדולים וקטנים. היו דיווחים על בעלי חיים, למשל כלבים, שנפגעו כאשר אכלו כמויות גדולות במיוחד מהצמח.

משתמשים בעלים, בבצלים ובפרחים כתחליף לשום. אחרי הכול, זה הדבר האמיתי. כל חלקי הצמח נאכלים כתוספת לתבשילים או לסלטים. הם מהווים תחליף (או מקור) לשום התרבותי ששום מטבח אינו יכול בלעדיו. אכילת השום מוזכרת גם בתנ"ך. כולנו זוכרים את בני ישראל המפונקים שהתגעגעו למצרים. בספר במדבר, פרק י"א פסוק ה, כתוב: "זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חינם ואת הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים". השום נזכר רבות בכתבים מצריים, וגם היפוקרטס (Hippocrates) ותיאופרסטוס (Theophrastus) מזכירים אותו.

השום הוא בעיקר תבלין, וגם כמות קטנה ממנו מובילה כל מאכל למחוזות מרגשים.