השחליים פורח בצניעות רבה; הפרחים לרוב לבנים וקטנים, וחלק מהמינים חסרי עלי עטיף. אבל זה לא מפריע להם להיות בין המינים הנפוצים ביותר במשפחת המצליבים (Brassicaceae). הפרי של השחליים מורכב משני עלי שחלה (כמו כל המצליבים), ואלו יוצרים שני חצאי כדור המזכירים שתי שחלות. בכל שחלה מתפתח זרעון יחיד. התפרחת היא תפרחת בלתי מסתיימת, כל הזמן נשאר הפוטנציאל להצמיח עוד ועוד ניצנים, עוד פרחים זעירים עם פירות קטנים, ככל שיעמדו לרשות הצמח משאבים. כך גם השחליים כצמח תרבותי ידוע בשם ראשד. הוא גדל בגינות עזר ובשדות חקלאיים. ניתן למצוא בשווקים אגודות שלו. שישה מינים של שחליים גדלים בר בישראל, ומין אחד תרבותי. משפחת המצליבים מניבה לנו עוד צמח מאכל.

אם נספור גם את השחליים התרבותיים, שמופיעים במגדיר כיוון שהם מדי פעם בורחים מהגינות, הרי שיש אצלנו שבעה מינים של שחליים. המין התרבותי ראשד, בשמו העממי, הוא עתיק בשנים ועל כן פלש מתוך הגינות. רוב המינים נדירים. המינים הנפוצים יותר הם שחליים גבוהים (Lepidium latifolium), שחליים דוקרניים (Lepidium spinescens) ושחליים קוצניים (Lepidium spinosum). המינים של השרון והחולה הפכו לנדירים יחסית, והדוקרנים קנו להם יתרון.

בתלמוד מובא סיפור שבו הצילו השחליים את שלום הבית של זוג. "ומעשה בנואף שנכנס אצל אישה אחת, ובא בעלה לביתו. נסתלק הנואף והתחבא מאחורי הדלת, והיו מונחים שם שחליים שטעם מהם נחש. ביקש בעל הבית לאכול מאותם שחליים. הציץ עליו הנואף, ואמר לו: אל תאכל מהם, לפי שטעם מהם נחש. אמר רבא: האישה מותרת לבעלה, שאילו עשה הנואף מעשה, היה מעדיף שיאכל הבעל וימות, שנאמר: 'כי נאפת הנה ודם בידיהן' (יחזקאל כ"ג, מ"ה). מכאן שאין המנאפים חוששים מלבוא לידי שפיכות דמים". אנחנו יכולים ללמוד מהסיפור עד כמה היו השחליים ירק מאכל מקובל באותם ימים, וגם שאין חדש תחת השמש.

הצמחים הצעירים של השחליים הם גלדניים (קריספי) ומתאימים להיאכל בסלט ובוודאי בתבשיל, שבו הם מעניקים לצמח את הטעם האופייני למצליבים, טעם החרדל. ואיך אוכלים את השחליים? הדרך הנכונה היא לשים במרכז השולחן צלחת עם צמחים שטופים ובצל ירוק. כשהגברים חוזרים מהשדה, מגישים להם תבשיל בצלחת עמוקה, ומדי פעם הם לוקחים קצת לחם וקצת ירק. הצמח הוא עז טעם ופותח את התיאבון, ורגע לפני שאתם נכנסים למטבח, זרעי שחליים (ראשד) מתאימים מאוד להנבטה ביתית.