צמח קטן יחסית שגדל בבתי גידול מופרים, מצליב שלו פרחים קטנים ולא ניכרים, לעיתים חסרים, ופרי פחוס מכוסה יבלות ובליטות. שתי המשפחות עם הכי הרבה מינים ופרטים בנופים של המזרח התיכון הן המורכבים והמצליבים. שתיהן מייצרות גלים של פריחה, וגם פרחים המפוזרים במקומות חיותן. הפרחים דומים במבנה שלהם, לרוב לבנים או צהובים (ויש גם ורודים וסגולים), ולהם ארבעה עלי כותרת. ההבדלים שנוח לנו לראות הם במבנה הפרי ובסידור הפרחים בתפרחת. הפרי של משפחת המצליבים, קציץ, שונה מתרמילים אחרים, כמו למשל התרמיל של משפחת הפרפרניים, במחיצה שבאמצעו. לרוב המחיצה קרומית, ולאחר פיזור הזרעים יש שהיא נשארת על הצמח.

בסוג שחליל כ-15 מינים, ומספרם משתנה ממקום למקום. אצלנו יש שלושה-ארבעה, תלוי איך סופרים. מין נוסף - שחליל מכפל (Coronopus didymus), גם הוא צמח אשפתות נדיר מאוד. הוא צהוב פרחים, וכנראה פולש בתחילת דרכו כאן או בסופה.

השחליל השרוע מתחיל את דרכו כשושנת עלים שרועה. כך הוא משתלט על שטח גדול יחסית ומונע ממתחריו לגדול. הוא שומר לעצמו את המשאבים של הסביבה - מקום, מים ומינרלים. כשצבר מספיק כוח או כאשר מגיעה העונה המתאימה, עולה התפרחת ממרכזה של שושנת העלים. הוא מופיע ברשימת הצמחים שמזיקים לחקלאות. על אחד מחומרי הריסוס נגד עשבים ראיתי שכתוב שהוא מתאים לפעולה נגד מצליבים, למעט שחליל שרוע, ושמחתי בשבילו. חקלאים, למה לרסס? אפשר ללקט ולמכור אותו בכמה פרוטות בשוק. הוא הגיע לקליפורניה לפני כ-30 שנה, ומייד הוכנס לרשימת הצמחים שיש להשמיד אותם. ימים יגידו למי תהיה המילה האחרונה, לזרעים של השחליל או לפקידי משרד החקלאות...

במזרח התיכון השחליל הוא צמח של שולי שדות וגבול המדבר. במקומות אחרים, למשל באירלנד, הוא צמח של חופי ים. שם המבנה השרוע של שושנת העלים עוזר גם נגד רוחות ומפגעי חוף אחרים.

השושנת הרחבה עוזרת לאסוף את העלים ביתר קלות, ולכן לא נתקשה לאסוף ממנו כמות ראויה לאכילה, לסלט או למרק. יש מקומות שבהם ממליצים על תבשיל כדי להפיג את המרירות. אני דווקא אוהבת את הארומה של המצליבים. לדעתי השחליל טעים עם משהו מתוק, אבל כל אחד וטעמו הוא.