שיבולת השועל, ובשמה המסחרי קוואקר, משתייכת למשפחת הדגניים (Poaceae). זהו דגן נפוץ מאוד ומרשים שגם "דגנו-פוביים" מכירים בשדה. זני הבר קרובים מאוד לזנים התרבותיים ונבדלים מהם במספר הכרומוזומים ובנפיצות של הזרעים. אצל זני הבר, עם ההבשלה הזרעים ניתקים מהשיבולית, ואילו בזנים התרבותיים הם נשארים צמודים לצמח האם. ההתאמה בצמחי הבר משפרת את הפצת הצמח, וההתאמה התרבותית משפרת את יעילות האיסוף והקציר. השיבוליות נשארות צמודות לשיח ומגיעות שלמות לאבוס או לצלחת.

הבדל נוסף בין הזנים התרבותיים לזן הבר הוא במספר הכרומוזומים. התרבותיים מכילים פי שלושה מכל אחד מהכרומוזומים, עובדה המקנה להם יתר און. צמחי הבר קרובים מאוד לזנים התרבותיים, ועל כן סביר להניח שהמין הגדל אצלנו בשדות הוא אביו הקדמון של המין התרבותי, כמו צמחי תרבות אחרים שמוצאם במזרח הים התיכון, ערש התרבות. הצמח נזכר אצל המצרים והיוונים וגם אצלנו. אלפי שנים הוא חלק מהתרבות האנושית, לרוב נטחן לקמח. ראוי לציין שגם האירופים משייכים לעצמם את הביות של שיבולת השועל. הצמח נזכר אצל הגרמנים, הפולנים, הבריטים וכמובן אצל האיטלקים והיוונים. ומי לא רוצה במסורת שלו את הצמח המרשים הזה?

שיבולת שועל היא פחות פופולרית מאשר חיטה או שעורה. ייתכן אפילו שהיא פלשה לשדות כעשב רע ורק אחר כך בויתה. עיקר השימוש החקלאי בצמח הוא להאבסת בעלי חיים. בני האדם אוכלים את הזרעים ומכינים מהם פתיתים המשמשים להכנת דייסות, עוגיות ומרקים. בשנים האחרונות נוטים לייחס לצמח תכונות של בריאות. הוא מכיל סיבים ופחות עמילן, והוא משביע. השם קוואקר ראשיתו מסוף המאה ה-19. הוא מתאר פתיתי שיבולת שועל שבושלו ונגרסו, ועל כן אפשר להכין מהם דייסה בבישול קצר יחסית. משך הזמן התקצר מחמש דקות לדקה, כי כיום יש פתיתי אינסטנט ברוח הדור.

לאכול שיבולת שועל זו לא תגלית חדשה. לא עמד לי כוחי לאסוף כמות ניכרת, לדוש ולבשל, ולכן דשתי כמה זרעים בשדה וטעמתי אותם. הם פתחו לי את התיאבון לדייסת קוואקר מהקופסה. בנעוריי דייסות היו מזון לגיטימי. אני וחברותיי היינו פותחות את היום בדייסה מזינה מחלב מלא, ואחר כך היה לנו כוח להדריך טיולים וללמוד שמות של צמחים. היום הדייסות משמינות, לוקח הרבה זמן להכין אותן והן נחשבות לאוכל של פעם, של עניים בארץ רחוקה. על כן אביא כאן את המתכון יחד עם ניחוח הנוסטלגיה שמתלווה אליו. לעוגיות בריאות תמצאו שפע מתכונים באינטרנט.