השלשי נמנה עם משפחת החיעדיים (Aizoaceae), משפחה שמרובים בה המינים הבשרניים. הרבה מינים מהמשפחה גדלים בבתי גידול מדבריים ויובשניים. המין שלנו הוא טרופי במוצאו, מחבב את השילוב המנצח של לחות וחום.

העלים של השלשי הם עגולים וקטנים בראשיתם, ההולכים וגדלים במהירות עד שהם מגיעים לקוטר של שניים-שלושה ס"מ. הגבעולים אדמדמים ומתפצלים דיכוטומית. הפרחים, ואחריהם הפירות והזרעים, מתפתחים בלב ההתפצלות הדיכוטומית, שמורים בחיקו של הגבעול העסיסי. הפרחים עובדים על פי שעות העבודה של משרד החינוך, נפתחים בשמונה בבוקר, נסגרים באחת בצהריים ופורחים בחופש הגדול.

שלשי רגלני הוא מין פולש שהגיע (כנראה מאמריקה) לארץ ומאכלס שדות מעובדים ובתי גידול מופרעים ולא טבעיים. הוא מזכיר מאוד במרקם ובטעם את רגלת הגינה, אבל העלים שלו גדולים יותר והפרחים ורודים. שריד לדמיון אפשר למצוא גם בשם המין הלטיני והעברי.

המין נפוץ באסיה הטרופית, אך הוא (עדיין) נדיר אצלנו. באזור התמסח, שם הזדמן לי לראשונה, בוצעו בעבר סקרים בוטניים מקיפים והאזור קלט הרבה טיולים והרבה מדריכים של החברה להגנת הטבע. למיטב ידיעתי, איש מהם לא תיאר אותו משם, ועל כן עלזתי למצוא אותו. הוא מבין הצמחים בראשית מסעם לארץ, ואין לדעת אם כשהדפים האלו יצהיבו עדיין יהווה חלק מהפלורה של ישראל. הפרח הזדמן לי בשדות התירס של קיבוץ מעגן מיכאל (מצפון לתמסח). העלים נראו עסיסיים, ואף שלא היה מוכר לי שכחתי את כל כללי הזהירות וטעמתי אותו, ומייד מצאה חן בעיניי העדינות החמצמצה של העלים. בירור קצר העלה שרויאל (Royle, 1839) וחוקרים נוספים בני תקופתו מציינים שהוא משמש כצמח קדירה (potherb) בהודו. לא מצאתי עדויות מתקופות מאוחרות. יש צמחים שהעובדה שהם נאכלים מפליאה אותי, ואני נשארת ספקנית עד לטעימה, אבל השלשי שבה את ליבי מייד.

קצב הגידול המהיר שלו, נוחיות הקטיף והבשרניות של העלים הופכים את השלשי הרגלני לצמח בעל פוטנציאל לגידול חקלאי. אפשר להתחיל בליקוט הצמחים הגדלים בשדות כעשבים רעים. הטעם החמצמץ של העלים מזמין לשלב אותם במשהו מתוק, ואכן באותו ביקור גם התכבדתי בפירות מנגו, רק שלצערי פירות המנגו שקיבלתי באותו יום עדיין לא הבשילו. ביום אחר נראה לי שילוב טרופי מצוין של שלשי רגלני וקוביות מנגו. יש למה לשאוף.