מי שרק מתחיל לצלם צמחים, מהר מאוד יראה שיש באמתחתו תמונות של שלהבית. יש לה גבעולים גבוהים, פרחים גדולים יחסית שערוכים בדורים, לא משהו שחולפים על ידו ולא מצלמים. חלק מהמינים מגיעים עד לגובה של שני מ', ומטר אחד הוא גובה סטנדרטי של בני הסוג. השלהבית נמנית עם משפחת השפתניים (Labiatae), שהפרחים שלה כולם מעניינים, מתוחכמים ומותאמים בעיקר להאבקה על ידי דבורים. השפה העליונה שונה מהשפה התחתונה, ולכל אחת תפקיד. בדרך כלל תפקיד השפה התחתונה הוא להציג משטח נחיתה, והשפה העליונה שומרת על איברי הרבייה, העלי והאבקנים ומגישה אותם. השפה התחתונה לרוב נותנת גם שירותי אבטחה: חרקים קטנים או קלים מדיי אינם מצליחים להזיז אותה ממקומה ולפתוח את הפתח בדרך לצופנים. רק אלו שמוכיחים את היכולת שלהם להביא תועלת, זוכים לברכת הדרך.

רוב המינים הם בעלי פרחים צהובים וחלקם ורודים. בכל מפרק יש זוג עלים נגדיים ופרחים רבים. בנוסף, התפרחת עטופה חפים וצורתם מהווה במקרים רבים מפתח להגדרת המינים. כעשרה מינים שונים של שלהבית גדלים בארץ, ואני מתלבטת אילו מהם להזכיר. חלק מהמינים נפוצים למדיי, למשל שלהבית דביקה (Phlomis viscosa), מין ים תיכוני עז פרחים, וגם שלהבית המדבר (Phlomis platystegia) חשובה. המלצה חמה למי שרוצה לראות מינים נוספים ונדירים: לבקר בגן צמחי ארץ ישראל של אילן בכפר יהושע. לגן מעלות רבות, ואחת מהן היא ריבוי מיני השלהבית שגדלים שם.

פרחי השלהבית ערוכים דורים דורים. בכל דור יש פרחים רבים, גדולים וצפופים, ואף שהמרחק בין הדורים גדול יחסית אפשר למצוא צמח שבו כמה דורים מקבילים בעיצומה של הפריחה, כיוון שהפרחים לא ממהרים לנשור. לעיתים קרובות הם מתייבשים על הצמח ואינם נושרים מטה גם לאחר שלכל הדעות סיימו את תפקידם. גם עלי הגביע נשארים במקומם, מתקשים, וצבעם הופך לחום עם ההבשלה של הפירות. הם ממשיכים למלא את תפקידם לשמור עליהם גם לאחר ההתייבשות.

השלהבית היא צמח "מוצק"; הגבעול המרכזי מרובע ועבה, העלים גדולים ולעיתים שעירים, מרשימים ובולטים, ובוטנאים מיומנים יודעים לזהות את מיני השלהבית השונים רק לפי צורת העלים. שלהבית המדבר מגדילה לעשות, ויש לה עלי חורף ועלי קיץ שונים זה מזה. הצמח נבחר על ידי אחת מתוכניות הלימודים כצמח אידיאלי להמחיש בעזרתו את ההתאמה של צמחים לתנאי המדבר. בימים העתיקים ההם כשהיו מצלמים בפילם, היה לי (ולמורים רבים נוספים) סט שקופיות שממחיש את ההבדל בין עלי החורף לעלי הקיץ של השלהבית. עד היום, כשאני נתקלת בצמח אני נזכרת בהסברים, ואם יש קהל בסביבה אני שמחה להדגים.

החשיבות של השלהבית כצמח מאכל אינה רבה; ברוב המינים העלים מרירים, אם כי יש מין של שלהבית שהשורשים שלו נאכלים ומין שהעלים שלו נאכלים. אומנם לא בדקתי את השורשים של המינים שלנו, אבל העלים שטעמתי אינם טעימים ואינם ריחניים להכין מהם תה. הפרחים הגדולים הם מבחינתי מקור עניין בעיקר כחטיף בשדה, בשל המנהג למצוץ את הפרחים, מנהג של ילדים שגם מבוגרים ממשיכים בו. תולשים את עלי הכותרת והופ, לפה, מקווים ששום דבורה לא הקדימה אותנו או שחלף מספיק זמן מהביקור האחרון שלה, ועל כן מוצצים את המתוק. מי שסבלני, יאסוף את הפרחים, ירתיח מים ויכין תה.

עונות לאיסוף והכנה: אביב.