שן ארי שעירה מצטרפת בכבוד לפרחים הלשוניים הצהובים של משפחת המורכבים (Compositae). בארץ מתוארים שני מינים, אחד מהם, שן ארי מחוספס (Leontodon asperrimus), שגדל בחרמון, הוא נדיר מאוד, ואולי נפוץ יותר בסוריה ובלבנון. מין קרוב הוא הכתמה עבת השורשים, שבעבר נחשבה לסוג אחר (Thrincia) וכיום נחשבת לאותו סוג ביולוגי ששן ארי נמנה עימו. כיוון שהשמות נפוצים ביותר, ורבים משתמשים בהם, בחרו הפעם אנשי האקדמיה לא לשנות את השם העברי. כך מקובל גם במקומות אחרים בעולם שבהם נותנים כבוד לשמות השגורים בפי העם, וטוב עשו.

על פי הספרות כמעט כל המינים של שן הארי נאכלים. בעיקר אצל Leontodon hispidus חלקי הצמח הנאכלים הם העלים ולפעמים השורש, וכשהוא קלוי הוא משמש כתחליף קפה. הטעם אינו מהמם, אולם הזמינות של המין לאורך החורף ולקראת סופו מוסיפה נקודות.

לא מצאתי עדויות על אכילה של שן ארי שעירה, אבל כיוון שהם דומים מאוד החלטתי לנסות. בגן הבוטני של אילן טל מכפר יהושע הייתה ערוגה שופעת. הוא כיבד אותי בשני עלים ובפרח. העלים שטעמתי היו מרירים, אולם גילוי נאות - הצמח שמהם קיבלתי אותו היה כבר בשיא הפריחה, לכל הדעות לא זמן מתאים לטעימות. ארבתי לצמח בראשית הפריחה בשנה העוקבת, ולמודת ניסיון הכנתי ממנו מרק. שמחתי שהצלחתי לזהות את שושנת העלים טרם הפריחה ולטעום. בבישול המרירות נעלמת, והוא מבחינתי עוד עלה ירוק במרק. לא הייתי הופכת עולם כדי לאכול אותו, אבל הייתי מלקטת בחריצות אם היו רעבים על ידי. בספרד העלים נאכלים גם טריים, או כחטיף בשדה.

הכנת המרק הזכירה לי סיפור עתיק על אבן הנזיד. מעשה בנווד שבא לכפר, הקיש בדלתות, ביקש אוכל ונענה בסירוב - "אין לנו". אחרי כמה ניסיונות מאכזבים הוא הציע למארח להכין עבורו נזיד מאבן קסמים. מוסיפים מים ואת האבן, ומבשלים. המארח הדליק את האש ומילא מים, והנווד הכניס את האבן לסיר. הם המתינו לרתיחה ובינתיים התפתחה ביניהם שיחה. לאחר כמה דקות אמר הנווד: "אתם יודעים, אם נוסיף קצת כרוב המרק ישתבח". קפצה אשתו של המארח והביאה כרוב. "חתיכת בשר הייתה עוזרת גם היא" ניסה שוב. רצה הבת הבכורה והביאה. "ותפוחי אדמה..." קלפה הצעירה כמה תפוחי אדמה. המתינו כולם בסבלנות, ואכן התבשיל עלה יפה. לפני שעזב את הכפר ביקש המארח את אבן הנזיד. האורח נתן לו אותה בשמחה, כי הרי הוא ימצא רבות כמוה לאורך הנחל.