שעורת הבולבוסין היא דגן גבה קומה, ממשפחת הדגניים (Poaceae). המשפחה החשובה הזאת נפוצה מאוד בטבע, ובניה מהווים ארבעה מחמשת צמחי המאכל החשובים בעולם (חיטה, שעורה, אורז, תירס ותפוחי אדמה). צמחי משפחת הדגניים מואבקים על יד הרוח ועל כן אינם צבעוניים. אנשי טבע רבים פותרים את עצמם מהגדרת המינים ומהתבוננות מעמיקה בתפרחת, אף שאחרי שלומדים להכיר את איבריה היא פשוטה ונהירה. לעומתם, אנשי המדע והמחקר החקלאי מקדישים הרבה מאוד לחקר הדגניים, ויש מכוני מחקר רבים ובהם קבוצות מחקר רבות שיורדות לפרטי פרטים. שעורת הבולבוסין קרובה מאוד למינים התרבותיים. מצאתי עבודות שמתארות הכלאה בין המינים, וכן עבודות שבהן תואר כיצד משתמשים בה כדי לשפר תכונות עמידות של הזנים התרבותיים.

שעורת הבולבוסין מצויה בפאת השדה שסמוך לגינה שלי. מדי פעם אני עוקרת אותה, וזרעים חדשים שמגיעים משדה הבור הסמוך מבטיחים שתחזור ותישאר. ייתכן גם שהעקירה שלי אינם תוקפנית מספיק, וחלק מהפקעיות, הבולבוסים, נשארות תמיד באדמה. הדרבנים והחולדים (שגם הם אורחי קבע בגינה) מחבבים אותה מאוד, ואחד המחזות היפים שראיתי פעם הוא מראה של צמח שעורה שפתאום נעלם אל מתחת לאדמה; חולד רעב משך אותו.

גם הזרעים של שעורת הבולבוסין נאספים ונאכלים, ובעיתות רעב מחליפים את זרעי החיטה או מוספים אליהם. אחי הגדול שי יודע להכין מהעלים צפצפה, מיומנות שניסיתי לרכוש אולם לא עלה בידי. שעורת הבולבוסין נחשבת לצמח מרעה משובח.

מתוך כ-20 מיני בר של שעורה יש שני מינים (וזנים רבים) שמגודלים בתרבות. טווח התפוצה שלהם רחב מאוד, מהקוטב הצפוני ועד למדבריות החמים. השעורה צנועה בדרישותיה (ביחס לחיטה למשל), ובמקומות רבים היא נחשבת ל"אוכל של עניים", או שמגדלים אותה כמרכיב בחציר, מזון של בהמות. השעורה היא אחד הצמחים הראשונים שתורבתו, לפני יותר מ-10,000 שנה, אולם לפני כ-500 שנה, במאה ה-16, החלה לרדת מגדולתה. הסיבה העיקרית היא שתכולת הגלוטן בשעורה נמוכה מאוד. הבצק המתקבל הוא נוקשה ולא גמיש, ולכן היא נדחקה מתעשיית הלחמים. השעורה היא אחד משבעת המינים שבהם התברכה ישראל, והיא נזכרת פעמים רבות בתנ"ך. יבול השעורה מבשיל לפני יבול החיטה, כאשר כבר נגמרו הגרעינים מהשנה הקודמת.

הבולבוסים המתפתחים מתחת לפני השטח הם התעבות של הגבעול, והם עשירים בעמילנים. הבולבוסים שמצאתי בראשית הקיץ לא היו אכילים. חיפשתי אותם בעונת הפריחה שאז קל לזהות את הצמח, אבל בעונה הזאת הצמח כבר השתמש בכל חומרי התשמורת שאגר ועל כן הבולבוסים דלים וקשים. הסיבוב השני היה קצת אחרי הגשם הראשון. זכרתי מהשנה שעברה איפה הם גדלו, אז עקרתי עם השורש שתי קבוצות של דגניים, וראיתי את הבולבוסים העסיסיים. הם היו טעימים גם ללא בישול, אבל אני טרחתי והפרדתי אותם – מגלה שמעט מאוד נשאר ממה שעקרתי, ובישלתי אותם במים כ-20 דקות. אם הייתי רעבה והשיניים שלי היו חזקות יותר הייתי אוכלת אותם גם ללא בישול. לאחר הבישול היה להם טעם שהזכיר לי קלח של תירס.