פרי האדמה
אורן ירושלים גדל בישראל באופן טבעי, בר, ובכמה מקומות בהרי הגליל ובהרי ירושלים התפוצה שלו בפועל רבה יותר, שכן הוא משמש כעץ ייעור מאז ימי המנדט הבריטי ועד ימינו. כבן נאמן למשפחת האורניים (Pinaceae), העלים דמויי מחט, ירוקי-עד, עמידים בטמפרטורות נמוכות. הגזע והעלים של האורן מכילים ביבי שרף. אלו משמשים את הצמח לצרכים שונים, ביניהם חסימה של פצעים מפני חיידקים (בגזע ובענפים), ולאחר שהעלים נושרים הם מעכבים נביטה של צמחים מתחרים. מערכת השורשים של האורן היא שטחית יחסית, כיוון שבאדמות הקירטוניות שעליהן הוא גדל המים נמצאים בשכבה העליונה, ועל כן לעיתים עצי האורן אינם יציבים יחסית לגובהם והם נופלים בסערות החורף.
ההפריה של האורן היא באמצעות הרוח, ומשום כך הוא מייצר כמויות גדולות מאוד של אבקה. במקום אחד מצאתי המלצה לאכול אותה, ואני מצטרפת אליה, כמובן בתנאי שהגעתם למקום המתאים בזמן המתאים. משך ההבשלה של האצטרובל הוא ממושך מאוד, שלוש-ארבע שנים. על אותו עץ אפשר למצוא תפרחות צעירות, אצטרובלים סגורים (מהפריחה של השנה שעברה), וכן אצטרובלים בשלבים שונים של ההבשלה בני שנתיים ושלוש שנים.
האצטרובל הסגור מגן על הזרעים מפני אכילה. מעטים הם בעלי החיים שמסוגלים לפתוח את האצטרובל בכוח השיניים לפני ההבשלה. במקרה של שריפה, שמתרחשת מדי פעם ביערות אורנים, כל האצטרובלים נפתחים ומפזרים כמות גדולה של זרעים. זו גם הדרך שלנו אם אנחנו מאוד רעבים לפתוח ולאסוף את הזרעים של האורן - השלכת האצטרובלים למדורה. הזרעים של אורן ירושלים קטנים יותר מאשר אלו של אורן הצנובר, אבל לא פחות טעימים.
כצמח בר, אורן ירושלים מתקשה להגן על מקומו בחורש הים תיכוני, בעיקר עקב פגיעה של בני אדם, שיש להם הרבה גפרורים וגרזינים. קל לגדוע את האורן, קל לעקור, וברגע שמנתקים את צינורות ההובלה הורגים את העץ. הוא עץ טוב לבניין כיוון שניתן להפיק ממנו קורה ישרה, ובנוסף הוא גדל באדמת רנדזינה לבנה, ענייה במינרלים אבל נוחה לעיבוד. השרף שמצוי בגזע ובעלים עושה אותו רגיש לשריפות.
הפירות והאבקה של אורן ירושלים נאכלים, אולם הם אינם זמינים ויש להשקיע עמל רב באיסופם. רבים יותר השימושים בעץ ובשרף. בעבר השתמשו בעצי אורן למטרה זו ואף נטעו אותם במיוחד. אני זוכרת עצים בחורשה בטורקיה שהיו בהם חריצים אלכסוניים שהובילו לכד חימר שאסף את השרף. עם השנים מצאו תחליפים לשרף, והייצור העולמי של שרף אורנים טבעי הולך ופוחת.
השרף משמש למסטיקים ללעיסה ולטיוב של יין (Retsina). ההמלצות להכנת יין בחביות מעץ נובעות מהתשוקה לשלב את הארומה של השרף בריח היין. ידועים כמה יינות יווניים, שם מכניסים גוש של שרף ליין הלבן, לתקופה מוגבלת, והיין מקבל תכונות ריח וטעם של השרף וגוון זהוב. ואם מוצגים כאן מתכונים רבים קלים להכנה, הרי שהכנת יין היא מלאכה מורכבת ועדינה, שלא אפרט אותה. למי שאמון על הכנת יין, אני מציעה לשלב בתהליך כמה גושי שרף (ואחר כך להוציא אותם). אני החלטתי להוסיף קצת עניין לבקבוק יין ריזלינג שהתגלגל אליי. היה מעניין. אומנם הביטוי יין שרף משמש אותנו לאלכוהול נקי שמופק מענבים, אבל אחרי כוסית אחת זה כבר לא משנה.
שרביטן מצוי
שרביטניים
חומרים:
1 כוס פירות של שרביטן
1/2 כוס סוכר
1/4 כוס מים
מיץ מחצי לימון
הכנה:
מכניסים את כל המרכיבים לסיר, ומבשלים במשך כשלושת רבעי שעה על אש נמוכה עד להתמצקות המרקחת. ההמלצה היא להשתמש רק בציפת הפרי האדומה ללא הזרעים, או לסנן הכול לאחר הבישול.
עונות איסוף:
יוני עד דצמבר.