אנחנו הנשים לקטניות מטבענו, עם עין אחת פקוחה תמיד למצוא מכירה בהוזלה, או משהו טעים לאכול. עשרת מונים הבוטנאיות, כי כאן, בארץ שלנו, ערש התרבות האנושית, התפתחו רבים מצמחי התרבות שאבות הבר שלהם מצויים עדיין בשדות. כאן הסתובבו חבורות של אנשים ומצאו את מחייתם מצמחי השדה וחיות הבר. אז למה לא אנחנו? הרי אם חלילה נאבד ביער, מה נאכל?

מזה שנים מספר אני אוספת צמחים ומתכונים שהיו כאן לפני שנולדתי, ומנסה אותם במטבח. אני מתחקרת אנשים והופכת את השווקים. לרוב מישהו זוכר שפעם מישהו הכין לו בפאת שדה או באוהל מטעם או מאכל שאימו או דודתו נהגו להכין. בישלתי את כל המתכונים המוצעים בספר ואף טעמתי, ואני מודה לחברים ולבני משפחתי שקיבלו בהבנה פרקרק מוחמץ במקום מלפפונים, ושטעמו ואמרו מה אהבו ומה לא. לעיתים, בשל מחסור או נדירות של הצמחים, טעמתי רק עלה או בישלתי בצלצול אחד, אבל לא ויתרתי על הניסיון האישי בהתוודעות למינים.

התלבטתי רבות אם להוציא את הידע הזה החוצה – מתוך החשש שאנשים יתחילו לאסוף צמחי בר ולאכול אותם במקום את הצמחים שמגדלים עבורנו החקלאים. ראיתי מה קרה לצמחי האזוב המצוי - הוא הזעתר, שמרוב חיבה כמעט נעלם מהטבע, וכמוהו הצמח עכובית הגלגל (העכוב) שרק לאחרונה הוכרז כצמח מוגן ופקחי רשות הטבע והגנים עושים מלאכת קודש במאמץ לשמור עליו מפני סכינים חמדניות.

עם זאת, רוב הצמחים הנאכלים הם צמחים נפוצים, לא מוגנים ואפילו צמחים המזיקים לחקלאות, שהרי את מה למדו האנשים לאכול? את הצמחים שהיו בסביבתם. חלק מהמינים שהפכו נדירים, צמחי העכובית וצמחי האזוב, מגודלים היום בחקלאות ואפשר לקנות אותם בחנויות.