בסוג תורמוס כ-300 מינים חד-שנתיים ורב-שנתיים. בארץ ישראל צומחים בר שישה מינים של תורמוס, שהוא ממשפחת הפרפרניים (Papilionaceae). כולם מרשימים ביופיים. רבים מהם, ובראשם תורמוס ההרים, משמשים לנוי. כל מיני הבר מוגנים ואסורים בקטיף.

הרומאים, וכן אבותינו, השתמשו בתורמוס כצמח המטייב את הקרקע. השימוש בו לזבל ירוק נפוץ באזור הים התיכון ובחלקי תבל שונים. במדינות רבות, בעיקר באזור הים תיכוני, מקובל התורמוס גם למאכל אדם, לאחר שהוא מבושל או נשלק במים רותחים, לביטול המרירות ולהרחקת האלקלואידים.

הסוג תורמוס נראה מפתה כשמוצאים אותו בשדה. הפיתוי מוצדק כשזה הזן התרבותי, תורמוס לבן albus) (Lupinus, אולם יש עדויות שמיני הבר, הצמחים ובמיוחד הזרעים, מכילים אלקלואידים - לופינידין ואוקסילופינין, שהם רעילים ונותנים לגרגירים ולמספוא טעם מר. בתנאים מסוימים נוצר גם חומר רעיל בצמח הנקרא לופיניטקסין, על שם הסוג בלטינית. בתרבות פותחו זנים של תורמוס ללא אלקלואידים. ולמרות האזהרות, מצאתי גם המלצות למאכל של כמה מיני בר.

תורמוס צר-עלים (Lupinus angustifolius) בעל פריחה בהירה נוטה לגוון סגול, גדל על אדמת חמרה בשרון ועל בזלת ברמת הגולן. מצאתי המלצות לאכול את הזרעים, שכן הם עשירים בחלבון. יש לבשל את הצמחים בישול ממושך לפני שאוכלים, ולטעום בזהירות. אם הזרעים מרים – לא לאכול אותם, כיוון שקיים חשש גבוה לרעילות.

בימי ילדותי בשרון היה תורמוס צהוב (Lupinus luteus) המין הנפוץ, ותורמוס ההרים היה נדיר. בינתיים התהפכו היוצרות, הכחול היה לצמח מוגן ומטופל ונזרע בגינות, והצהוב שאכלס את השרון פינה את מקומו לבתים ורחובות. באיטליה גידלו אותו למאכל. כאמור הזרעים נאכלים, ואזהרת המרירות עדיין בתוקף.

בקשר לתורמוס ההרים (Lupinus pilosus), תורמוס שעיר (Lupinus micranthus) ותורמוס ארץ ישראלי (Lupinus palaestinus), לא מצאתי מידע בעניין התאמתם למאכל אדם. אז שמתי נפשי בכפי, ואת מחצית היבול השנתי של תורמוס ההרים שגדל בגינתי בישלתי וטעמתי בכל שלב. הזרעים הירוקים אכן מרים. בישלתי אותם במי מלח במשך כרבע שעה. המרירות פחתה, אבל עדיין נשארו סימני מרירות בזרעים. על כן בישלתי אותם ברוטב עגבניות, והם היו טעימים. אין בכך משום המלצה לאכול אותם. אפשר לקנות בשוק זרעי חומוס לבן מיובשים במחיר סביר.