דוק של מרירות בצמח סוגר את הספר. סיכום שנים של עבודה וליקוט מידע, תוצאה של שנים רבות יותר של אבולוציה, ולכן כנראה הוא המתאים למשימה. זהו צמח חד-שנתי, נמוך, בן משפחת המורכבים (Compositae), בעל פרחים לשוניים צהובים. כמוהו יש רבים, אבל הוא שומר על הייחוד שלו. ניצני הפרחים הפנימיים, טרם הפתיחה, הם בעלי גוון חום, כהים יותר מהפרחים במעגל ומדגישים את הסימטריה של המעגל. עכשיו כבר כולנו יודעים שהפרח של בני משפחת המורכבים, יחידת ההאבקה כפי שקוראים לה לעיתים, הוא למעשה תפרחת.

ואם קשה לזהות את הצמח לפי צבע הפרחים וצורתם, לחפי המעטפת, אותם עלים שהצטופפו כדי לתמוך בתפרחת, צורה מיוחדת - כל אחד מהם עטוף בקרום בשוליו, ועל פיהם, אם לא על פי הכתם החום, קל לזהות אותו. לעיתים קרובות אני תוהה מהו היתרון הביולוגי במבנה כזה שחלק מהעלים שלו שקופים ולא עושים פוטוסינתזה. הרי זה לא סביר שהצמח דאג לנוחיותם של הסיסטמטיקאים...

לא לחינם זכה התמריר לכינוי מרוקני, שכן מקורו של הצמח הוא מצפון אפריקה. משם הגדירו אותו לראשונה לפני יותר מ-200 שנה, ומאז נפוץ לספרד, לחופי הים התיכון וגם לאמריקה ולאוסטרליה. התמריר המרוקני גדל אצלנו בנגב וחוצה את גבול המדבר לספר המדבר, ולעיתים עולה לחולות החוף שמארחים הרבה מינים מדבריים. מעניין אולי לציין שלשמו הלטיני של התמריר יש הרבה שמות נרדפים, כמה עשרות. גילו אותו כצמח חדש למדע במקומות שונים בעולם, כדי להתאכזב ולגלות שבמקום אחר כבר מצאו אותו קודם.

בשלבים מסוימים, ובעיקר עם ההתבגרות, הצמח מלווה במיץ חלבי, תכונה שמוכרת לנו ממינים נוספים במשפחה. המיץ החלבי מעלה את המרירות. הטעמים המרירים הם הדרך של משפחת המורכבים להרחיק הרביבורים חמדנים. התכסיס לא תמיד עובד, כיוון שבעלי חיים רבים פחות מפונקים מאיתנו ואנחנו יודעים לבשל ולחלוט. מניסיוני, וכבר טעמתי כמה צמחים מרירים בחיי, הם מורידים באופן דרסטי את התיאבון. לא פעם, אחרי חופן עלים מרירים מצאתי את עצמי נמנעת מלאכול כמה שעות. אולי זו הצעה לשומרי משקל, ואולי המשך למאבק של הצמחים למנוע מאיתנו לאכול אותם.

אצלנו, למיטב ידיעתי, התמריר פחות מקובל כצמח מאכל, אך ביוון משתמשים בעלים צעירים לתבשילים וגם לסלט חי, ומצאתי הצעה להקפיץ אותו בשמן זית (וקצת בצל). אני טעמתי ממנו בכוס תה.